יום ד' שבוע פרשת ויצא

[ט] לכתחילה צריך להקפיד שתהא הצלייה גמורה ככל הצורך, דהיינו שיתייבש הבשר מבחוץ שאז הוא ראוי לאכילה היטב. וזאת לא רק כשרוצים לבשלו אחרי־כן (שאז יש חשש שיתרכך על־ידי הבישול ויפרוש הדם חוצה), אלא אף כשרוצים לאכלו כך צלוי. וכן הוא מנהגינו. ובדיעֲבד או בשָׁעת הדוחק, דַי בחצי צלייתו (שאז על כל פנים הוא ראוי לאכילה לרוב בני־אדם), ואם ניכר שכְּבָר זב אז כל דמו, יכולים אפילו לבשלו. ולכן אם חָתְכוּ צלי על־גבי ככר־לחם ויש עליו מראה אדמומית, גם אם הגיע מעברו האחד לעברו השני, ואפילו אם המוהַל עבה, מותר אם נצלה חצי צלייתו, שאין זה דם אלא שמנוֹנִית (ונקרא הוא בגמרא{כא} בשם "חֲמַר בשר", ר"ל יֵין־הַבָּשָׂר){כב}:

[י] לפי־כך אין הַצָּלִי צריך הדחה כלל אחרי צלייתו מן הדם הדבוק בו, גם כשרוצים לבשלו אחר־כך, ואפילו הוא כבד, כי אין זה נחשב דם. וכך הוא מנהגינו{כג}. [וגם קודם הצלייה אין צורך להדיח, אלא שיש נוהגים להחמיר וכדלעיל סעיף א']:

[יא] כבד ששהה שלושה ימים או יותר (עיין לעיל סימן קל"א סעיפים ל"א ל"ב), אין לבשלו אחרי הצלייה. ואם היה מוקפא היטב, כגון ב"פריזר" (אך לא ב"מקרר"), מותר{כד}. ואין לצלות כבד (או שאר בשר) בעודו קפוא{כה}: