יום א' שבוע פרשת ויצא

[יז] חליטה זו שאנחנו מצריכים, היא תכלית ההרחקה האפשרית מן הדם. שלא זו בלבד הדם עצמו הנראה בָּעַיִן אסור, וגם מה שיכול לפרושׁ מתוך הבשר באמצעות המליחה, אלא אף למנוע מלצאת את שאריות הדם שנותרו עדיין בקרבו. ונחיצות הפלגה זו, מובנת יותר לפי גודל חומר איסור הדם{מז}, והגסות שהוא גורם לאוכלים אותו{מח}. הלכך לא יקשה בעיני האדם לטרוח בזאת. וגם זכור יזכור גודל שכרו, כמאמר חז"ל{מט} לפום צערא אגרא:

סימן קל"ג

הִלְכּוֹת צליית בשר וכבד

[א] כל העניינים הללו שאמרנו (לעיל סימנים קל"א וקל"ב) בהכשרת הבשר, דהיינו שרייה מליחה הדחה וחליטה, אינם צריכים אלא לבשר שמבשלים אותו אחר־כך. אבל אם צולים אותו על אש, אין צורך בהם, כיון שכֹח האש חזק יותר מהמלח, שהוא שואב מעצמו את הדם ומפליטו{א}. זולתי שנוהגים למלוח אותו מעט מכל צדדיו מיד לפני שעומדים לצלותו בלא הפסקה, יש במלח בינוני (עיין לעיל סימן קל"א סעיף ו') ויש במלח דק{ב}. ויש נוהגים 

גם להדיחו פעם אחת במים קודם המליחה להעביר הדם שעל פניו{ג}:

 [ב] במה דברים אמורים. בשאר כל הבשר, שאפשר או לבשלו אחרי מליחה וכו', או לצלותו באופן הנזכר בסעיף הקודם. אולם לכָבֵד לא תועיל אפילו מליחה מרובה מאד וכדומה, כיון שיש בו ריבוי דם. ולכן אי־אפשר לבשלו, ורק צְלִי־אֵשׁ מתיר אותו לאכילה. [ואחרי צלייתו, רשאי לבשלו אם רצונו בכך, וכדלקמן בהמשך סעיף זה. ועיין עוד להלן סעיף י"א]. וצריך תחילה לחתכו שתי או עֵרב, בכל האורך או בכל הרוחב, כדי להוציא את הדם שֶׁבְּסִמְפּוֹנוֹת־הכבד (דהיינו הקנים החלולים שבתוכו), ולהניח החיתוכים כלפי מטה שיזוב הדם משם, ואז צולהו{ד}. ומותר לבשלו אחרי הצלייה, אלא שאז לא די לחתכו קודם הצלייה שתי או ערב, אלא שתי וגם ערב. וזה להלכה כפי דעת הפוסקים{ה}. אבל למעשה מנהגינו להחמיר ואין צולים אותו עד שמחתכים אותו לפרוסות דקות, ואפילו כשדעתם שלא לבשלו אחרי הצלייה{ו}: