יום ו' שבוע פרשת וישלח

סימן קל"ה

הִלְכּוֹת תולעים

[א] תורתינו הקדושה החמירה מאד באיסור אכילת תולעים שׁקצים ורמשׂים, ועל זה נאמר{א} אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תִטמאו בהם ונטמֵתם בם. ונאמרו בזה הרבה לאוין, ולכן יש לפעמים חיוב שש מַלְקָיוֹת (שהן רל"ד מכות) על אכילת שרץ אחד בלבד. והתולעים נחלקים לשלושה חלקים. א) שרץ המים. ב) שרץ העוף. ג) שרץ הארץ. על שרץ המים נאמר{ב}, מִכֹּל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים, שקץ הם לכם. והם כגון העלוקה שבמים, והתולעים שבמעי הדגים או שעל־גבי עורם (עיין בפרוטרוט לקמן סעיף ט"ו), והחיות שביָם כגון כלב המים והדלפין והצפרדע. ועל שרץ העוף נאמר{ג}, כל שרץ העוף ההולך על ארבע, שקץ הוא לכם. והם השרצים המעופפים כגון זבוב, יְתוּשׁ, דבורה וצרעה, וכן מיני חגב טמאים{ד}. ועל שרץ הארץ נאמר{ה}, וכל השרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא יֵאָכֵל. והם הרוחשים על הקרקע, כגון חולד, עכבר, צב, לטאה, נחש ועקרב, נְדָל ונמלה, רִמָּה ותולעה{ו}. וצריך לדעת כי התולעים מצויים מאד, בפרט בפירות בירקות ובקָטְנָיות, ואי אפשר להינצל מאיסור זה אלא בזריזות גדולה ובזהירות רבה{ז}, וכל־שכן בדורות האחרונים שנזהמו הָאַוֵּירִים{ח}:

[ב] שרצים הגְּדֵלים במים מכונסים שאינם נובעים, כגון בבוֹרוֹת־מים או בבריכות גדולות או במים שבתוך כלים, אינם אסורים. ולאו דוקא מים, אלא הוא הדין לשאר משקין הנמצאים בכלים. לפי־כך מותר להתכופף ולשתות מהם בפיו (אבל לא לשאוב בכלי) עִם התולעים שבתוכם (ובתנאי שלא פֵּרשו ויצאו החוצה ואחר־כך חזרו) אם אינו נמאס מהם, כיון שזהו מקום גידולָם. ושרץ המים שאסרה תורה (כדלעיל סעיף א') היינו דוקא שביַּמִּים ובנחלים ובמים נובעים. לפי־כך בְּאֵרות־מים וכדומה המוחזקים שיש במימיהם תולעים, אסור לשתות מהם עד שיסננו אותם. ואפילו בדִיעֲבַד אם בישלו באותם מים, אסור התבשיל. וכן אסור לשרות במים אלו בשר, או להָדיח בהם דבר מאכל, כי התולעים נדבקים בהם. וצריך ליזהר לסננם דרך בד, שלא תהיה אפשרות לעבור אפילו לתולע דק שבדקים{ט}. וגם מים הנמשכים ממקום למקום כגון שבחריצים, אף על פי שאינם נובעים, דינם כיַמים ונחלים{י}:

[ג] מיני תולעים הגדֵלים בפירות ובירקות ובקָטְנָיות, אינם אסורים אלא אם כן פֵּרשו ויצאו לארץ (ועיין לקמן סעיף ד') אף על פי שחזרו אחר־כך לתוך הפרי. מפני שנאמר{יא} השורץ על הארץ, הרי שלא אסרה תורה אלא כשרחשו על הארץ. אבל אם לא פירשו ממנו, מותר לאכלו עם התולעת שבתוכו. אך זה דוקא כשהתליעו הפירות אחרי שנתלשו מן הארץ (כגון "חדקניות" שנתהוו באורז בזמן היותו ב"מחסנים"). אבל אם התליעו בעודם מחוברים, נחשב כשרצו על הארץ. שכיון שהעץ מחובר לארץ, הרי זה כאילו נתהוותה התולעת על הארץ. ואף כשאין ידוע מתי התליעו, אסורים הם באכילה מפני הספק. כפי הכלל ספיקא דאורייתא, לחומרא{יב}. ולקמן סעיף כ' נפרט בס"ד את מיני האוכָלים שמצויים בהם תולעים: