צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש

תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
יום ה' שבוע פרשת וישלח
[י] חֲלֵב־אדם, אף־הוא מותר. הלכך מותר אפילו לכתחילה לחולה שאין בו סכנה לשתות חלב של־אשה, אבל דוקא אחרי שהפסיקה לחלוב והניחתוּ בתוך כלי או ביד{מא}. ומה־טוב אם אפשר שהאם תניק את ילדיה במשך עשרים וארבעה חדשים משנולדו, לפי שהוא המזון הטוב והמועיל שהזמין להם הבורא יתברך לבריאותם כל ימי חייהם. ומה שיש מעט סוברים שלא להניק את הבנים שנתיים כמו הבנות, דהיינו שיינק הבן רק עשרים ושניים או עשרים ושלושה חדשים מפני שהם חושבים שעל־ידי־זה יהא מוכשר יותר לתורה, טעות היא בידם. ואף איסור גמור הוא לְגָמְלוֹ (דהיינו להפסיק את הנקתו) קודם עשרים וארבעה חדשים, אם לא מחמת שנתעברה, או סיבה הכרחית אחרת{מב}. ומצד הדין, יכול הילד לינוק אפילו עד סוף ארבע שנים, ואם הוא כחוש וחלוש עד סוף חמש שנים. אלא שאם גְּמָלַתּוּ אז במשך שבעים ושתיים שעות, אסור להחזירו לינוק{מג}. אך אם גמלתו בתוך עשרים וארבעה חודש, אפילו שלושים יום או יותר, מותר להחזירו לינוק, אך במקרה זה אסור להניקו יותר מעשרים וארבעה חדשים{מד}:
[יא] דבש דבורים מותר, אף על פי שהדבורים עצמן הן מִכְּלַל השרצים הטמאים, מפני שאין הדבש נוצר מִתַּמְצִית גופן, אלא אוספות אותו מן הצמחים ופולטות אותו בכוורת{מה}. ומקרוב נתחדש לעשות מין מיוחד הנקרא דבש־מְלָכוֹת, שהוא חומר שמפרישות אותו הדבורים מגופן לצורך גידול ביציהן המיועדות להיות מְלָכוֹת ולא לדבורים הפשוטות, ובזה אין להתיר רק למי שנחוץ לכך מדרכי הרפואה{מו}:
[יב] ביצים שהטילו עופות טמאים, אסורים באכילה. אך בדרך־כלל אין לחשוש לביצים כאלו, כיון שאינם מצויים בינינו. והסימן להבחין ביניהם הוא, שביצה שראשה אחד כַּדּ (דהיינו רחב כעין תחתית כד) ועגול, וראשה השני חַדּ (דהיינו צר יותר מהתחתית) ועגול, יתכן שהוא של־עוף טהור ויתכן של־טמא. אך אם שני ראשיה כַּדִּין או שניהם חַדִּין, או שהחלמון מבחוץ והחלבון מבפנים{מז}, אלו הם סימנים מובהקים שהיא ביצת עוף טמא, ואפילו אם יֵעִידוּ מאה עדים מוחזקים בכשרות שהיא של־עוף טהור, אינם נאמנים, אלא אם־כן ראינו בעינינו שעוף טהור הטיל ביצה זו{מח}: