יום ג' שבוע פרשת וישלח

[טז] כל דבר שאסור מן התורה באכילה, גם אם הוא מהדברים המותרים בהנאה, אסור לעשות בו סחורה, או להלוות עליו, אם הוא דבר המיוחד למאכל, גזירה שמא יבוא לאכול ממנו. ולכן אסור לחנוונים ולקצבים למכור לגויים דגים טמאים וארנבות וכדומה. ויש אומרים שאפילו לקנות דברים טמאים להאכילם לפועליו גויים אסור. ואם נזדמן לאדם באִקרַאי דבר אסור, כגון שצד דגים ועלו במצודתו דגים טמאים, וכן מי שנזדמנה לו נבלה וטרפה בביתו (דהיינו ששחטו בהמה כשרה ונתנבלה או נמצאת טריפה), מותר למכרם לגויים, כיון שלא נתכוון לכך. וצריך למכרם מיד ולא ימתין עד שישמינו{נד}:

[יז] אבל דבר שאינו עומד לאכילה אלא למלאכה, כגון סוסים חמורים וגמלים, וכן עופות שמגדלים לנוי או למשחק וכדומה, מותר לעשות בהם סחורה. וחֵלֶב אף־על־פי שאיסורו מן התורה ומיוחד לאכילה, גם כן מותר בסחורה, כגון מכירת נרות העשויים מחלב, שהרי בפירוש נאמר בו{נה} וחלב נבילה וחלב טריפה יֵעָשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו. ודבר שאין איסורו אלא מדרבנן, כגון גבינות של־גויים (כמו שיתבאר בס"ד לקמן הלכות מאכלי גויים סימן קל"ז סעיף י"ט), מותר לעשות בהן סחורה{נו}:

[יח ["סבון" הנעשה מחֵלב האסור, מותר להשתמש בו אפילו לסוך את הגוף, לפי שטעמו נפגם{נז}, וכן הוא מנהגינו{נח}: