יום ב' שבוע פרשת וישלח

[ז] שמונה מיני חגבים טהורים הִתִּירה תורה באכילה, והשאר אסורים כיתר השרצים [כדלקמן הלכות תולעים סימן קל"ה סעיף א']. שנאמר{כד} את אלה מהם תאכלו, את א' הארבה למינו (ופירשו חז"ל{כה} זה שאמרה תורה למינו, היינו שיש עוד מין דומה לו, והוא נקרא ב' צִפּוֹרֶת־כְּרָמִים), ואת ג הסלעם למינהו (ומינו היא ד יוּחְנָא ירושְׁלְמִית), ואת ה' החרגול למינהו (ו' עצרוניא), ואת ז' החגב למינהו (ח' הדובנית{כו}). ולכן לפי עיקר ההלכה כשיש אדם הבקי בצורתם ובשמותיהם, מותר לאכלם. ואם לאו, אסור זולת על ידי בדיקת שלושה סימנים, ואלו הם. א' שיש לו ארבע רגליים. ב' שיש לו ארבע כנפיים, והם חופים את רוב אורך גופו ואת רוב היקף גופו. ג' שיש לו שתי כרעיים, דהיינו קרסולים, לנתר בהן{כז}. אך אף על פי שיש בו את כל הסימנים הללו, עדיין אינו מותר אלא אם־כן נקרא שמו חגב, או שיש להם מָסוֹרֶת ששמו חגב{כח}. ולפי־כך נמנעים ברוב תפוצות ישראל מלאכול שום מין מֵאֵלו, לפי שבאורך הגלות נשתכחה בעוה"ר מסורת זו{כט}. אבל מנהגינו פשוט בכל קהילות־קודש תימן יע"א לאכול מין ידוע ומפורסם מאד אצלינו מימות עולם ומשנים קדמוניות דור אחר דור שהוא מותר, והוא הראשון הנזכר לעיל בשם אַרְבֶּה, שדרכו לבוא בריבוי גדול ועצום{ל}. ויש לו כל הסימנים דלעיל{לא}. וגם־כן נקרא שמו בלשון הקודש חָגָב, שהוא גֲּרַאדּ בלשון ערב{לב}. ויש למין זה הַכָּשֵׁר, צורת אות חי"ת בחזהו{לג}. אבל שאר המינים אין אוכלים בקהילותינו, אף על פי שיש להם כל הסימנים, כיון שאין לנו מסורת שגם הם נקראים חגבים. והואיל שעלולה מסורת זו להשתכח, כיון שבזמנינו מתחכמים להשמיד אותם בעודם באִבָּם למנוע את הנזק העצום שהם גורמים לשדות, לפי־כך אביא כאן את צורתו למען ידעו דור אחרון בנים יוולדו, וזה הוא:

ציור???

[ח] היוצא מן הטמא, טמא. ולכן הֶחָלָב של־בהמות וחיות טמאות או טריפות, ומֵי־רגליהן, וצִירָן{לד}, אסורים כבשרן. וכן ציר דגים טמאים. אבל ציר חגבים טמאים, מותר. ומֵי־רגליים של־אדם, אינם אסורים אלא משוֹם אַל תשקצו את נפשותיכם, הִלְכָּךְ לצורך רפואה וכדומה, מותר{לה}. אך בְּשַׂר־אדם, אסור לאכלו בשום־אופן{לו}. ולכן מה שיש חושבים שסגולה לאשה עקרה שלא ילדה לאכול ערלת הנימול, הוא איסור חמור, מלבד שהוא הבל גמור{לז}. אבל לקלף או לחתוך עור בשיניים, אין חשש איסור אפילו אם יבלע ממנו{לח}:

[ט] אבל הֶחָלָב של־בהמות וחיות טהורות, מותר, ואין זה נחשב כאבר מן החי. שהרי הכתוב משבח בכך את ארץ ישראל, שנאמר{טל} ארץ זבת "חלב" ודבש, ואילו היה אסור מה הנאה יש בו. ולא רק החלב עצמו, אלא גם מֵי־החלב (הנקראים "נַסְיוּבֵי דְחָלָבָא") דהיינו המים הנותרים אחרי הקפאת הגבינה, ואף מֵימֵי־החלב דהיינו כשמבשלים את מי־החלב הנז"ל ונקפא מהם מעט אוכֶל פעם שנית ונותרים מקצת מים צלולים, גם הם מותרים{מ}: