צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
יום ד' שבוע פרשת ויגש
[ד] יכולים להכשיר אפיית גוי, על־ידי שישתתף ישראל עמו במלאכה, כגון שידליק את האש, או ישליך אפילו רק קֵיסָם אחד (דהיינו חתיכת־עץ) לתוך התנור בהיסקו (ודוקא כשההשלכה נעשית מתוך כוונה להכשיר, ולא בסתם), ואז מותרת אפילו לכתחילה כל הפת. ודַי בכך, כיון שהמגמה רק להיות היכר שהפת שלהם אסורה. וקל וחומר אם ניער הישראל את הגחלים, או נפח באש. ובתנורי־אפייה חשמליים וכדומה, יגביר מעט את החום באמצעות הכפתור, ועיין עוד לקמן סעיף ה'. ודברים אלו מועילים אפילו כשהפת כבר נאפתה, כל זמן שתוספת האפייה עדיין משביחה אותה{י}:
[ה] אם נותר התנור חם מאפייה קודמת שהוכשרה על־ידי השתתפות הישראל כדלעיל בסעיף ד', אין הדבר מועיל לאפייה נוספת, אלא צריך להכשירו שנית. אבל אם נותרו מקצת גחלים בוערות מההיסק הראשון, די בכך גם לאפייה שנייה{יא}. לפי־כך בתנורים המצויים על הרוב בזמנינו, שהם פועלים בכח חשמל או "גאז" וכיוצא בהם, ולא נותר בהם דבר מן ההיסק הקודם, צריך הישראל להדליק (או להגביר מעט את החום באמצעות הכפתור) מחדש בכל אפייה נוספת{יב}:
[ו] הגזירה על פת של־גויים, לא יכלו רוב הציבור לעמוד בה, מפני שהיא חיי נפש, כי על הלחם יחיה האדם. לפי־כך חזרו החכמים בהרבה מקומות לצמצם את האיסור. אלא שיש בזה חילוקי דעות, ונקבעו בזה כמה מנהגים וכדלקמן. יש מתירים במקום שאין שם נַחְתּוֹם ישראל, לקנות פת מנחתום גוי, דהיינו האופה למכור לציבור, והיא הנקראת "פת שלַ־פַּלְטַר"{יג}. [ויש מקילים בזה אפילו כשאפשר לקנות מנחתום ישראל]. אבל פת של־בעלי־בתים גויים, דהיינו פת שלא נאפית למכירה, אלא לצורך אכילת בני־הבית, באיסורה עומדת, כי עיקר הגזירה משוֹם חַתְנות. שאם יהא מותר לאכול פת של־בעלי־בתים, יבוא לסעוד אצלם. מה שאין כן כשקונה מן הנחתום שכוונתו לממון, ואין כאן קירוב־דעת. וכך פסקו רבינו הרמב"ם{יד} ומרן השלחן ערוך{טו}. אך יש מקילים גם בפת של־בעלי־בתים, במקום שאין מצויה כלל פת של־נחתום{טז}. ולדעתם אפילו כשהולך בדרך ממקום למקום ורוצה לאכול, אינו צריך להמתין כלל לפת כשרה שיוכל להשׂיג בהמשך דרכו. וכתב הרמ"א{יז} שנוהגים כדעה זו. וגם בקהילותינו נהגו כך ההמוניים מתוך גודל הדוחק [בהיותם בתימן, ולכן בזמנינו כאן אין היתר זה{יח}], אבל המדקדקים החמירו על עצמם שלא לאכול פת של־בעלי־בתים{יט}. וכל זה דוקא כשהפת עצמה של־גויים. אבל פת של־ישראל שאפאה גוי, לא נהגו בשום מקום להתיר (אלא אם כן השליך ישראל קיסם לתוך התנור וכיוצא בזה, כנזכר לעיל סעיף ד'){כ}: