יום ב' שבוע פרשת ויגש

[כב] אסור ללוש עיסה עם חָלָב או גבינה וכדומה, כיון שעלולים לשכוח ולאכול אחרי־כן את הפת עִם בשר{נד}. וכן מטעם זה אסור ללוש עיסה עם שוֹמן של־בשר, שֶׁמֶּא יאכלנה עם חָלב. ואפילו בדִיעֲבד שכבר נילושה העיסה, גם אם נעשה הדבר בשוגג, נאסרה הפת אפילו לאכלה בפני עצמה. אך כשאין חשש שכחה, כגון שאין לָשִׁים כַּמּוּת גדולה, אלא רק לפי צורך אכילת בני אותו־בית{נה} במשך יום אחד{נו}, דהיינו עשרים וארבע שעות, מותר, וכמו למשל כשאופים זאת לכבוד שבת או יום־טוב. וכן מותר אם ניכר שצורתה שונה{נז}, כגון שהיא קטנה מן הרגיל, שאז הרואה שׂם לב מדוע פת זו שונה. והוא הדין אם מורגש הדבר מן הריח, או מן השמנוֹנית שעליה וכדומה{נח}:

[כג] כמו־כן אסור לאפות פת בתנור שֶׁטָּחוּ על פניו אַלְיָה, או חמאה. ואם אפו, הפת אסורה, ודינה כנזכר בסעיף הקודם. אלא צריך קודם האפייה להסיק את התנור מבפנים עד שיתלבן{נט}:

[כד] טעם שאסרה התורה בשר בחלב, לפי פשוטן של־דברים הוא מפני שגורם לגסות ולטמטום־הלב. כי החלב נעשָׂה מן הדם שמזגו רע ומוליד אכזריות, ולכן כשהוא חוזר ומתערב עם הבשר חוזר לטבעו ותכונתו הגסה הראשונה. ועוד ישנם כמה טעמים. אבל העיקר שמצוה זו היא חוק מחוקי תורתינו הקדושה שאין אנו יכולים כעת להשיג עומק סוֹדה, ורק לעתיד לבוא יגלה לנו הקב"ה הטעם האמיתי למה ציוונו על כך, וכמו מצות פרה אדומה ושעיר המשתלח ודומיהן{ס}: