תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
יום ו' שבוע פרשת ויחי
[כ] חמאה של־גויים, לא גזרו עליה חז"ל (מפני שאין בה החשש שיש בגבינה כנזכר לעיל סעיף י"ט) ומותרת אף־על־פי שלא ראה ישראל את עשייתה, ואף לא ראה את החליבה. וכן הוא מנהגינו, וגם מנהג הרבה מנפוצות ישראל. ומכל מקום יש מן הגאונים שאסרו אותה מפני צחצוחי־החלב שנותרים בה, והרי בכל חלב שלהם יש תערובת של־חֲלֵב־בהמה טמאה (כדלעיל סעיף י"ז). והכריע מָרַן בשלחן ערוך שבמקום שנוהגים בה היתר, אין למַחוֹת בהם. ובמקום שאין מנהג ידוע, יכולים לבשלה עד שיֵלכו ממנה צחצוחי החלב, ואז היא מותרת ע"כ. וכתב רבינו הרמב"ם שאם בישל גוי את החמאה, היא אסורה. וטעמו מפני שהוא סובר שֶׁסְּתָם כלי־גויים הם בני יומם, דהיינו שחוששים שבישלו בהם דבר־איסור בתוך עשרים וארבע שעות, ואם־כן מה שבָּלוּע בדָפני הכלי נותן בחמאה טעם לִשְׁבָח. אבל מנהג העולם בקהילותינו בתימן להקל אפילו באופן זה זולתי מקצת פְּרושים, מפני שחֲיותם היתה תלויה בזה ואי־אפשר להם בחמאה של־יהודים מפני העוני, כי רק יהודי אחד מאלף היה יכול לגדל פרה באיבוסו, ולכן סמכו בזה על רוב הפוסקים החולקים וסוברים שסתם כלי־גויים בחזקת שאינם בני יומם, ואם־כן הם נותנים בחמאה טעם לפגם ומותרת{מה}. הלכך בזמנינו כאן אין שייך היתר זה{מו}:
