יום ד' שבוע פרשת פקודי

[יח] אשה שמתו שני בניה מחמת מילה, שנראה כי המילה החלישה את כחם, אין מלין את השלישי עד שיגדל ויתחזק כחו. וכן אשה שמת לה ילד אחד מחמת מילה, וגם לאחותה אירע כן, אזי גם שאר האחיות לא ימולו בניהן עד שיגדלו ויתחזקו{סו}:

[יט] תינוק שמת קודם שנימול (בין בתוך שמונה ימים בין אחר כך), וכן נֶפֶל (וכדלקמן הלכות קבורה סימן קפ"א סעיף ג'), מלים אותו אצל קברו להסיר חרפתו ממנו שלא יקבר בערלתו, כי חרפה היא לו. ואין מברכים על המילה, אבל קוראים לו שם לזֵכֶר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחָית המתים, ותהיה בו דיעה להכיר אביו ואמו{סז}:

סימן ק"ס

הִלְכּוֹת פדיון בכור

[א] מצות עשה על כל איש מישראל שיפדה מכהן את בנו שהוא בכור לאמו (דהיינו שלא ילדה מעולם{א}) בחמשה סלעים{ב}. שנאמר{ג} קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל וגו', ונאמר{ד} אך פדֹה תפדה את בכור האדם וגו' ופדויו מבן חֹדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים וגו'. ונאמר{ה} ונתתה הכסף לאהרן ולבניו וגו'. וקבעו חכמי תימן שהם שלשים ואחד "דִּרְהִם" ומחצה כסף טהור{ו}, דהיינו כמאה ואחד "גרם" במשקל שבזמנינו. ואין להקל בפחות מזה{ז}. ויכול ליתן לכהן אפילו שאר חפצים שיהיו שוים כך, אבל לא קרקעות או שטרות־ חוב{ח}, ולכן יש אומרים שאין לפדות בשטרות־כסף{ט}: