יום א' שבוע פרשת פקודי

[ט] המנהג שמתעטף אבי־הבן בטלית מצוייצת, וטוב שגם הסנדק יתעטף, כדי לכבד ולרומם את מצות המילה{לא}, אבל תפילין אין מנהגינו להניח אז{לב}:

[י] וזהו סדר עשיית המילה כפי מנהגינו. אבי־הבן מביא תחילה כסא מיוחד ומכובד לאליהו הנביא, ומכריז ואומר, זה כסא לאליהו זכור לטוב. והקהל חוזרים כן אחריו. ומניח את הכסא לימין הסנדק{לג}. ואחר־כך מכניס את התינוק (כשהוא מקושט בבגדים נאים) ופותח ואומר, והללו־יה, ברוך אשר כבודו מלא עולם וכו' והקהל מצטרפים עמו, וממשיכים הלל זה עד סופו, שהוא יודוך עמים אלהים, יודוך עמים כולם, והללו־יה. ואחר־כך אומרים יחדיו פסוק אשרי תִּֽבְחר (התי"ו בגעיא והשוא שבבי"ת נע{לד}) וגו' קדוש היכלך{לה}. ואין מנהגינו לומר פסוקים שמע ישראל וגו' י"י מלך וגו' אנא י"י הושיעה נא וגו', כמו שנוהגים בשאר קהילות, שאין מקומם עתה{לו}. מתחיל המוהל ומברך אקב"ו על המילה, וחותך{לז}, ונותן הערלה לתוך כלי שיש בו עפר וכן מוצץ בפיו (ולא דרך שפופרת) לשם{לח}, וקודם המציצה פורע (כמו שביארנו בס"ד לעיל סעיף ו'). ובעוד שהמוהל מתעסק בפריעה, מברך אבי הבן להכניסו בבריתו שֶׁלְּאַבְרָהָם אבינו, והקהל עונים אמן. כשם שהכנסתו לברית וכו'{טל}. ומברך עוד אבי הבן שהחיינו. (ואם אבי הבן הוא המוהל, מברך בנוסח "לימול" את הבן{מ}. וגם אם אינו פורע רק אַחֵר פורע, מברך בנוסח זה{מא}. ונכון שיברך גם ברכת להכניסו ושהחיינו קודם שיחתוך{מב}). ואז קורא לו שֵׁם{מג} שהוא אוהב (רוח־הקודש לובשת את האב לקרוא השם הקבוע לאותה נשמה) בנוסח זה "בוא בַבְּרית, פלוני". וחוזרים הקהל אחריו, בוא בברית פלוני{מד}:

[יא] ואחר־כך, מביאים כוס יין ובשמים{מה} ומוסרים ליד הרב (או המוהל, וירחץ ידיו קודם מפני שנתלכלכו) והוא פותח ואומר (כוס ישועות וגו'), סברי מרנן וכו', ומברך בורא פרי הגפן. ומברך אחר־כך על הבשמים, בורא עצי (או עשבי, או מיני) בשמים, ומריח (וכן שאר הנמצאים שחילקו להם בשמים), ואחר כך ברכת אשר קידש ידיד מבטן וכו' (וגירסתינו צִוָּה בצוואת קדושים, ולא כהגורסים צַוֵּה בלשון עתיד{מו}) בא"י כורת הברית. ועדיין אינו שותה ואף לא טועם{מז} עד שאומר על הכוס נוסח תשתלח אסותא וכו' לנימול, ואחר־כך לאמו{מח}, וכן אומר נוסח קיים את הילד הזה וכו' (וכשמגיע לבדמיך חיי, נותן מהיין באצבעו בפי הנימול{מט}). וכשמסיים, מריק מעט יין מהכוס לכוס אחר ומשגרו לשתות ממנו אֵם הנימול, ואחר־כך שותה הוא מהכוס (ודי בטעימה כל שהוא{נ}) וכן הנמצאים עמו שם{נא}. ואומרים (שיר המעלות אשרי כל ירא וגו', או והללו־יה הילד הַנִּמּוֹל הזה יברכהו אל וכו') ר' חנניא, ואחד מהקהל אומר קדיש דרבנן (ויש מהשאמי שאינם אומרים ר' חנניא, ואומר קדיש יהא שלמא){נב}: