צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש

תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
יום א' שבוע פרשת ויקהל
[ו] כמו־כן מצוה עלינו להחזיק ולהתחזק במנהג אבותינו ואבות־אבותינו הקדושים בקהילות תימן יע"א דור אחר דור לגדל גם את הפיאות שבצדעיים, שהוא הידור מצוה שתהיינה ארוכות יותר משיעורן המחוייב מעיקר הדין. וזהו נוי שלנו שאנחנו מתנאים במצוות ה' יתברך{כ}. וקוראים לפיאות אלו בשם "סימָנים"{כא}, יען כי בהם אנו ניכרים ונבדלים בייחוד מכל גויי־הארצות, שלא די לכך בגידול הזקן, כי הוא יֶשנוֹ גם אצל רבים מן האומות. ודבר זה רמוז במה שאמר הכתוב{כב} והייתם לי "סגולה" מכל העמים, היינו כניקוד "סגול" שצורתו כך [ֶ} , שתי נקודות למעלה ואחת מתחתיהן למטה באמצע, כמו־כן תהא צורת פני בני ישראל שתי פיאות הראש למעלה, ופאת הזקן למטה באמצע, עדות לישראל אשר כל רואיהם יכירום{כג}. ונוהגים לסלסל אותן לנַאות את המצוה, ולשלשלן כלפי מַטה בצדדי הפנים והזקן לכבוד ולתפארת [ולא להסתירן מאחורי האוזן, או מתחת הכיפה]. וגם נראה שיש לזה טעם על־פי הקבלה. וכל המאריך בהן הרי זה משובח, כי אין קוצצים אותן אפילו יגיעו עד החזה. אמנם יש נוהגים לקצוץ מהן במספריים, בפרט כשהן מגיעות לסוף הפנים{כד}:
[ז] כשאדם מסתפר, טוב שיתכוין שאינו מניח שיחתכו לו אז את פיאות הראש משני צדדיו, וגם שאינו משחית את פאת זקנו. [וכן בכל פעם שאדם עושה מצוה, אין מספיק שעושה אותה, אלא יחשוב אז שמקיים מצות בוראו]. ולכן יש שנהגו לעשות סעודה ומחולות של־שמחה בפעם הראשונה שמספרים שׂער ראשו של־קטן בהיותו כבן שנתיים או שלוש שנים, וקוראים לה סעודה של־מצוה, כיון שמצוה היא במה שאינו מניח לגלח לבנו את הפיאות, מטעם חינוך{כה}. ועד התספורת הראשונה, רגילים בדרך־כלל להניח שערו לִגְדַּל, אבל מכל־מקום נראה שאין קפידא אם יקצצו מלמעלה במספריים לפי הצורך, ובפרט כדי שלא ייראה כמו בת{כו}. ולעולם אינו מהלך בגילוי ראש{כז}:
[ח] אשה שצמח לה זקן, מותרת להשחיתו אפילו בתער, וכן את פיאות הראש{כח}. ואין איסור אף אם תגלח את כל שׂער ראשה{כט}. אמנם אין לה לעשות כן, כדי שלא תתנוול על בעלה. וכן מֵעוד כמה טעמים לא טוב הדבר אפילו למי שאינה נשואה. וכך הוא המנהג מימות־עולם שהנשים מגדלות שׂער ראשן. ואם מפני הצניעות כדי שלא תיראה שׂערה אחת מחוץ למטפחת, יכולה לגלח בקצוות הראש סביב סביב{ל}: