יום ו' שבוע פרשת כי תשא

[ב] ושיעור הפיאה מתחיל מכנגד השׂיער שעל צדדי המצח, דהיינו השיער היוצא כלפי מַטה בין האזניים לעיניים, מחוץ לִגבול עיגול שׂערות הראש. ונמשך עד למַטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם. וכל אורך ורוחב מקום זה, לא תגע בו יד{ג}. ומנהג רבים מאִתנו להוסיף עוד בשיעורו כלפי מעלה עד נגד כמחצית מגובה המצח, או פחות קצת, ומגלחים שם מסביב אפילו בתער כצורת קשת (חצי עיגול){ד}. ויותר מזה, אין צריך לחוש{ה}:

[ג] פיאות הזקן, אסור גם־כן להשחיתן בתער, שנאמר{ו} ולא תשחית את פאת זקנך. והפיאות בזקן הן חמש. אחת ממקום שמתחיל לחי העליון, ואחת ממקום שמתחיל לחי התחתון, מימין וכן משמאל, הרי ארבע. והחמישית, בשיבולת הזקן{ז} (דהיינו סוף הזקן בסנטר, במקום שהעצם קצרה. ולפי שבאנשים שאינם ממולאים בזקן הרבה, בולט הזקן במקום ההוא כמין שיבולת, לפי־כך נקראת שיבולת הזקן{ח}). אך ישנם עוד הרבה פירושים היכן מקומן של־חמשת הפיאות{ט}, לפי־כך ירא־שמים יֵצא ידי־חובת כל הדעות ולא יעביר תער על כל זקנו כלל, ואפילו תחת הגרון{י}. ושערות השׂפם, שהוא על־גבי שׂפת הפה העליונה, וכן השיער המדולדל שמתחת הפה, אף־על־פי שמותר לגלחן, נהגו ישראל שלא לגלח אלא מקצת השפה העליונה שֵׁיעור כדי שלא יעכב את האכילה והשתייה{יא}:

[ד] יש לחוש ולהחמיר כדעת הסוברים שהאיסור לגלח פיאות הראש, הוא לא רק בתער ממש, אלא אפילו במספריים כעין תער, דהיינו קרוב לבשר, שאינו משאיר סמוך לבשר כלום מן השערות. וגם שלא להסירן על־ידי משיחה בסם. [ויש מחמירים שאף לתלשן ביד אסור. אך לסרקן גם לדבריהם מותר, כיון שאינו מתכוין לתלוש, וכן המנהג{יב}]. ולכן מי שהוצרך לגלחן לרפואה, יזהר שלא לגלחן סמוך לבשר ממש, וגם לא בסם. אבל בפיאות הזקן, יש להקל שאין איסור במספריים כעין תער, אלא דוקא בתער ממש (שבזקָן דוקא אמרה תורה לשון השחתה, ומספריים אינם משחיתים עד עיקרי השיער כמו תער){יג}. ורבים מתירים אף להסירן על־ידי משיחה בסם. אך צריך ליזהר בזה שלא לגרור את המשיחה מעל הפנים בסכין או בדבר חד, שעלול בקלות לחתוך שיער, אלא יגררנו בקֵיסָם חלק וכדומה{יד}. ויש מתירים אף מקצת ממכונות הגילוח החשמליות, אותן שאינן מגלחות השיער עד עיקרו, שיש שם כמין רשת המפסיקה בין העור לסכין, וסוברים שהן כמו מספריים כעין תער, ובתנאי שלא יהדק את המכונה בחָזקה על העור{טו}. אבל העיקר כדעת האוסרים את כל מיני המכונות וסוברים שדינן כתער ממש או קרוב לו מאד{טז}:

[ה] וכל זה מעיקר הדין. אבל מן הראוי שלא להסיר זקָנו כלל ועיקר בשום אופן, מכמה טעמים. וכן הוא מנהג ישראל קדושים מדורי־דורות להניח הזקן כולו לִגְדַּל אפילו שיהא רחב וארוך מאד, זולתי מקרוב מאיזה סיבות החלו מקצתם לגלחו{יז}. ועל פי הקבלה אסור גם לתלוש ביד אפילו שערה אחת מדיקנא קדישא, כי עוקר בזה את צינורות שפע הקדושה מלמעלה{יח}. ובפרט עתה שהרבה מפריצי עמנו משחיתים את הזקן בתער, מצוה רבה לכלל ישראל להתחזק בזה ולא להקטינו אפילו במספריים, להראות לעיני־כל שמצוות תורתינו הקדושה חביבות עלינו ואין אנו מתביישים בהן חס ושלום{יט}: