יום ב' שבוע פרשת כי תשא

[ו] איזהו מנחש. זה הסומך על סימן שהוא שָׁטוּת והבל, בלי טעם וסְבַרָא, שיועיל הדבר או יזיק. כגון מי שאומר, הואיל ונפלה פִּתּוֹ מפיו, או נפל מקלו מידו, או בנו קרא לו מאחוריו, עורב קרא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש עבר מימינו, שועל משמאלו, על כן לא ילך היום בדרך הזה, או לא יתחיל היום במלאכה זו, כי לא יצליח{כא}. והוא הדין בהיפך, כגון שאומר, הואיל והדבר הראשון שראיתי היום הוא כך וכך, אלך, כי ארויח, וכדומה{כב}. וכן מי שמבקשים לגבות ממנו מעות ואומר, בבקשה ממך הניחני עתה, שחרית הוא, ולא אתחיל תחילת היום בפֵרָעוֹן{כג}. או מוצאי שבת הוא, או ראש חדש הוא, תמתין לי עד מחר. וכן מי שאומר, צריך לשחוט תורנגול זה מפני שקרא ערבית (דהיינו שקרא מאוחר יותר מחביריו, או שקרא כקול עורב), או צריך לשחוט תורנגולת זאת מפני שקראה כמו תורנגול, וכל כיוצא בדברים אלו, הכל אסור. דהיינו שלא להימנע בגללם או לעשות מעשה בגללם. וכן שלא לשאול ולהתייעץ במנחשים{כד}:

[ז] אם אינו סומך על סימן באופן מוחלט אלא בצירוף סיבה נוספת, מותר. כגון המסופק אם לנסוע או לא, ומנסה לראות אם יזדמן לו רכב יסע, ואם יש קושי ועיכוב בכך לא יסע, אין זה ניחוש האסור{כה}. ועוד אמרו חז"ל{כו} בַּיִת תינוק ואשה, אף על פי שאין ניחוש, יש סימן. וכוונתם שאם בנה אדם בית, או נולד לו בן, או נשא אשה, וראה שהצליח אחר־כך שלוש פעמים בעסקיו וכדומה, הוא סימן טוב לו להבא שהולך ומצליח. וקל וחומר שיכול לומר, מאז שבניתי בית זה, יש ברכה רווחה והצלחה במעשי־ידי, וכדומה. וכן בהיפך, אם ראה שלא הצליח שלוש פעמים אחר־כך, לא ירבה באותו עסק עוד, כי יש לחוש שנגרע מזלו מאז ולא יצליח. שאין דברים אלו נחשבים ניחוש אלא סימן, כיון שאינו סומך עליהם בהחלט{כז}. ולומר לתינוק פְּסוֹק לי פָּסוּקָךְ, דהיינו לשאול אותו איזה פסוק למד, ולפי זה לעשות מעשה, מותר לסמוך אפילו בהחלט, שנחשב הדבר כעין נבואה קטנה. כמו שמצינו בגזירת המן הרשע כשנחתמו האיגרות להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, רץ מרדכי אחרי התינוקות ושאל לאחד מהם, פסוק לי פסוקך, אמר לו אל תירא מפחד פתאום וגו'{כח}, ואז שחק מרדכי ושמח שמחה גדולה על הבשורה הטובה שלא יפחד{כט}. וכן היו עושים חכמי התלמוד, כגון שאירע ברבי יוחנן שהיה בארץ ישראל, כשרצה לבקר את שמואל שהיה בבבל, אמר לתינוק פסוק לי פסוקך. השיב לו, ושמואל מת וגו'{ל}. ונמנע מללכת{לא}. ויש מי שאומר{לב} שגם דברים אלו בכלל ניחוש:

[ח] יש אומרים{לג} שאיסור ניחוש הוא דוקא בדבר שכבר היה מאליו, כגון אותם הנזכרים לעיל בסעיף ו'. אבל לעשות סימן לְדבר שעתיד להיות כדי לחזק בכך את ליבו, שאם ייאָרע לו כך וכך יעשה דבר מסויים, ואם לאו לא יעשנו, מותר. כאליעזר עבד אברהם שאמר{לד} הנה אנכי נצב וגו' והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמלך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע וגו'. וכיהונתן בן שאול שאמר לנערו נושא־כליו כשנערכו למלחמה עם הפלשתים{לה} הנה אנחנו עוברים אל האנשים ונגלִינו אליהם. אם כה יאמרו אלינו דֹּמּוּ (פירוש המתינו) עד הגיעֵנו אליכם, ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם. ואם כה יאמרו עלו עלֵינו, ועלִינו, כי נתנם י"י בידינו, וזה לנו האות. דהיינו שפיהם הכשילם, כי אנחנו נעלה והם ירדו. אבל דעת הרמב"ם{לו} וסיעתו, שֶׁגם באופן זה אסור. והצדיקים הללו אליעזר ויהונתן, טעמים אחרים היו להם בדבריהם{לז}: