יום א' שבוע פרשת כי תשא

[ג] איזהו מעונן. זה האוחז את העיניים. דהיינו שהוא כאילו אוחז את עיני בני־אדם וסוגרן, שמטעה אותם באופן שנדמה להם כי הוא עושה דברים נפלאים חוץ מדרך הטבע. כגון הזורק טבעת לאויר ואחר־כך מוציא אותה מפי אדם אחד העומד שם, ולפי האמת אינו עושה כלום זולתי בקלות ידיו ובתחבולותיו. ויש אחיזת עיניים אף בדברים שהם חוץ לטבע, כגון להמית ולהחיות. ואסור לעשות מעשים כאלו אפילו לשמחת פורים, או חתן וכלה וכדומה. ואפילו לילדים קטנים אסור להניח לראותם. והאומר לאדם אחר לעשות כן, עובר על מה שנאמר{ח} ולפני עִוֵּר לא תתן מכשול. ומי שיש בידו למַחוֹת, חייב למַחוֹת. וכל־שכן שאסור להסתכל בפעולת המעונן ולראותה, אלא אם כן הוא גוי, שאז מותר לראות, אבל לא יאמר לו לעשות זאת. ואסור לעונן גם אם הוא מקדים ואומר לרואים שכל פעולותיו אינן רק אחיזת עיניים, אלא אם כן יַראה להם תחילה כיצד הוא עושה{ט}:

[ד] מעונן נקרא גם מי שקובע עִתִּים ושעות (מלשון עוֹנָה){י}. דהיינו שאומר יום פלוני טוב, ויום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני או שעה פלונית, רעים לדבר פלוני, וכדומה. ולא זה בלבד אסור, אלא גם לשאול ממנו ולהתייעץ בו אסור, ואפילו אם הוא גוי, ולא לכוון את מלאכתו או הליכתו אז על פי דברים אלו או להימנע בגללם. אמנם אין זה אמור אלא כשהם דברים בטלים שאין להם יסוד, לא מדרך הטבע ולא מדרך החכמה. כגון אנשים פשוטים ופחותים החוזים בכוכבים ואומרים שאם נראָה כוכב פלוני ביום פלוני יהא כך וכך{יא}. אבל אותם החוזים בכוכבים על פי חכמת האצטגנינות ("אסטרולוגיה") במערכות המזלות, וכפי מבטי הכוכבים של־שנאה ואהבה וכו', וכן קביעת תכונות בני־אדם ומדותיהם לפי מזגם כגון שיהא חכם או חסיד או גזלן או כעסן וכדומה, היא חכמה גדולה ואמיתית, וגזירה היא שגזר הקב"ה מששת ימי בראשית להנהיג עולמו בכך לפי דרך הטבע. אלא אם כן יעסוק האדם במצוות וירבה בתפילות, יוכל לבטל ממנו גזירת המזל כשהיא רעה, כי הכל מאת אדון הכל{יב}. וכן אם ישלוט האדם בשכלו{יג} על תכונותיו ומדותיו הרעות ויתגבר עליהם, לא יתחייבו להיות אותם העניינים הקבועים. לפי־כך מותר לשמוע לחוזים ולהאמין לדבריהם, וכן מותר לגלות עניינים אלו, לפי שאין בהם משום איסור מעונן, כדבר האמור. ואם ראה באצטגנינותו יום שאינו טוב למלאכתו או לאיזה עניין מענייניו, יִשָּׁמר ממנו. ואדרבה אסור ללכת נגד המזל ולסמוך על הנס. אלא שמכל מקום הזהירו חז"ל לבל ישים אדם מחשבתו לחקור בדברים האלו, ואל ישאל באצטגנינים החוזים בכוכבים, הגם שחשקו וחפצו של־כל אדם לדעת העתיד לבוא עליו, אלא יהלך בתמימות ויתלה בטחונו במי שאמר והיה העולם. ועל זה נאמר בתורה{יד} תמים תהיה עם י"י אלהיך{טו}, כמבואר לעיל סעיף א':

[ה] כשם שאסור לשאול במעוננים החוזים בכוכבים דברי עתידות כנזכר בסעיף הקודם, כך אסור לשאול בגורלות, כגון האם יחיה החולה, האם ימצא את אבידתו, וכן האם לעשות דבר מסויים וכדומה. אבל להטיל גורל כדי לקבוע למי יהיה חֵלק זה ולמי חֵלק זה וכדומה, מותר (כשאין בדבר חשש גָּזֵל וכדומה){טז}. וכן הנצרך לעשות איזה דבר ומסופק בכך, ואין לו דרך להכריע, מותר ליטול חוֹמֶשׁ, או ארבעה ועשרים (תנ"ך), ולפתוח ולראות ולעשות כפי הפסוק שיזדמן לו למצוא, וכעין שמצינו{יז} ליאשיה מלך יהודה שעשה מעשה על פי הפסוק שנמצא בראש הדף. ולזה רמזו חז"ל{יח} באמרם, אם ביקשת ליטול עצה, מן התורה הוי נוטלה. ודוקא באופן כזה בינו לבין עצמו, ולא כאותם הקובעים עצמם לפתוח גורלות לרבים כדרך הגויים, שזה אסור{יט}. ויש להימנע גם־כן לשאול מן העוסקים בחכמת הפרצוף ושרטוטי הידיים, או המעיינים בשיורי קפה ובקלפים וכיוצא בהם. ומה גם שאין ידיעתם ברורה ולא חכמתם שלימה, בוללים ומבלבלים שקר ואמת גם יחד{כ}: