יום ד' שבוע פרשת יתרו

[יא] הנוקם באחד מישראל, עובר בלא תעשה, שנאמר{לה} לא תִקּוֹם וגו' את בני עמך. וכיצד היא הנקימה. כגון שאמר לחבירו השאילני מַגָּלָך. אמר לו, אינני משאילך. למחרת היה חבירו צריך לבקש ממנו קרדום. אמר לו חבירו, השאילני קרדומָך. אמר לו, אינני משאילך כמו שאתה לא השאלתני מגלך כאשר ביקשתי ממך, הרי זה נוקם ועובר בלאו. אלא כשיבא אליו לבקש ממנו, יתן לו בלב שלם, ולא יגמול לו כאשר גמלו. אלא ראוי לו להיות מעביר על כל דברי העולם, שאצל המבינים הכל דברי הבל והבאי, ואינם כדאי לנקום עליהם. וכן אמר דוד המלך עליו השלום{לו} אם גמלתי שׁוֹלְמִי רע, ואחלצה צוררי ריקם{לז}:

[יב] אם תרצה להינקם מאויבך, תוסיף מעלות טובות ותלך בדרכי ישרים, ובזה ממילא תינקם משׂונַאֲך, כי הוא יצטער על מדותיך, ויתאבל בשמעו שמך הטוב. אבל אם תעשה מעשים מכוערים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך, והנה הוא מתנקם בך{לח}:

[יג] הנוטר לאחד מישראל, עובר בלא תעשה, שנאמר{טל} ולא תטור את בני עמך. וכיצד היא הנטירה. כגון ראובן שאמר לשמעון השאילני דבר פלוני, ולא רצה שמעון. לימים בא שמעון לבקש איזה חפץ מראובן, ואמר לו ראובן, הא לך, הריני משאילך, ואיני כמותך, לא אשלם לך כמעשיך. העושה כזאת עובר בלא תטור. אלא ימחה הדבר מליבו, ולא יזכרנו כלל. והקפידה תורה על זה, מפני שאם הוא שומרו בליבו שמא יבוא לנקום. וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה ישוב הארץ, ומשאם ומתנם של־בני אדם זה עם זה{מ}. שאם לא כן, באים לידי שנאה, ועוברים על מה שנאמר{מא} לא תשנא את אחיך וגו', מה שאין כן כשאינם נוקמים ונוטרים. ולכן הסמיכה התורה לזה, ואהבת לרעך כמוך, אני י"י{מב}: