יום ב' שבוע פרשת בשלח

[יב] הרוצה לאכול כמה מיני מאכלים, יקדים לאכול תחילה את המשלשל, כגון ענבים תאנים ואבטיחים. ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט ביניהם. וכן יקדים את המאכל הקל שהוא נוח להתעכל, כגון בשר עוף, קודם לבשר בהמה. בשר בהמה דקה, קודם לבשר בהמה גסה. ודברים שמאמצים את בני מעיים, כגון רמונים, יאכל מיד לאחר האכילה ואל יאכל מהם הרבה{כד}:

[יג] מפני שהתחלת העיכול הוא בפה על־ידי טחינת השינים והתערבות המאכל עם מיץ הרוק, לכן לא יבלע שום מאכל בלא לעיסה, כי אז יִכְבַּד העיכול באיצטומכא לבדה{כה}:

[יד] כבר נתבאר לעיל בסעיף ח', כי בני־אדם אינם שווים במזגם, ויש לכל איש לבחור על פי רופאים במאכלים הטובים, לפי מזגו ומקומו וְשָׁעָתוֹ. ובדרך כלל הנה הרופאים הקדמונים חילקו את המאכלים במדרגות שונות. יש מאכלים שהם רעים ביותר עד מאד, וראוי לאדם שלא לאכלם לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה{כו}, והכמהין והפטריות, והבשר המלוח הישן, ויין מִגִּתּוֹ, והתבשיל ששהה עד שנדף ריחו. וכן כל מאכל שריחו רע, או מר ביותר, הרי הוא לגוף כמו סם המות. ויש מאכלים שהם רעים אבל אינם כמו הראשונים לרוע, לפי־כך ראוי לאדם שלא לאכול מהם אלא מעט, אחר ימים הרבה, ולא ירגיל את עצמו להיות מזונו מהם או לאכלם עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים, וגבינה, וחלב ששהה עשרים וארבע שעות אחר שנחלב, ובשר שְׁוָרִים גדולים ותישים גדולים, ולחם שעורים, ולחם מַצּוֹת, והכרוב, והחציר{כז}, והבצלים, והשומים, והחרדל והצנון. כל אלו מאכלים רעים הם. אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהם כלל{כח}: