יום ו' שבוע פרשת בא

[ט] המאכל הממוצע הוא לחם חטה ומאפה־תנור. ולא סולת ממש כי הסולת מתאחרת מלהתעכל, אך יהיה בו גם קצת מהמורסן (דהיינו קליפת החטה). ויהא מחומץ במיצוע, ובו מלח. ויתר המאכלים הנעשים מהחטה, אינם טובים. חוץ מן הפת כמו שכתבנו. ממיני הבשר, הטוב הוא כבש בן־שנתו, וכן הגדיים היונקים. אך כל מיני בני מעיים וגם הראש, לא טובים המה. העזים והפרה הזקינה והגבינה הישנה{יח} המה מאכלים רעים ועבים. כל בשר עוף, קל להתעכל יותר מבשר בהמה, והטוב שבעופות התֻּרנגולת. אמרו הרופאים כי המאכל שהאדם רגיל בו אינו מזיק לו, ואפילו הוא מאכל רע, כי ההרגל נעשה טבע, ובלבד שלא ימלא בו כריסו{יט}:

[י] זמן האכילה, הוא כשיתאווה לאכול תאוה אמיתית, ולא תאוה זרה. וההבחנה ביניהם היא כך, הראשונה היא כאשר הוא רָעֵב כי האיצטומכא ריקה, והשנייה היא כשמתאווה למאכל מיוחד. ובדרך כלל האדם הבריא והחזק, יאכל שתי פעמים ביום. וחלשים וזקנים, יש להם לאכול אך מעט בפעם אחת, ויאכלו כך הרבה פעמים ביום, כי ריבוי המאכל יחליש את האיצטומכא. והרוצה לשמור בריאותו, לא יאכל עד שתהיה האיצטומכא ריקה מן המאכל הקודם. וסתם עיכול בבני אדם הבריאים האוכלים מאכלים ממוצעים, ומתעמלים בדרך הממוצעת, הוא לשש שעות. וטוב להשמיט סעודה אחת בשבוע, כדי שתשבות האיצטומכא מעבודתה, ויתחזק כח עיכולו. ונראה כי השמטה זאת, טוב שתהא בערב שבת{כ}:

[יא] טוב להרגיל את עצמו לאכול פת בבוקר אחרי התפילה, כמו שאמרו חז"ל{כא}, ששמונים ושלושה חלאים תלויים במרה, וכולם מתבטלים על־ידי פת־שַׁחְרִית במלח וקיתון של־מים{כב}. ושיעור פת זו, כביצה. ומועיל לזה גם פת הבאה בכסנין (כפי כל הפירושים דלעיל חלק אורח־חיים סימן ל"ד סעיף ב'). אבל לא תבשיל כגון מעשה קדירה (הנזכר שם סעיף ז'){כג}: