צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
יום ד' שבוע פרשת וארא
[ח] ארבע תקופות יש בשנה, תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תִּשְׁרִי, ותקופת טבת. ובין כל תקופה לתקופה, תשעים ואחד יום וכמה שעות{כא}. ובשעה שנופלת התקופה, אסור לשתות מים (במשך כחצי שעה, או יותר) משום סכנה שלא יוזק ויתנפח, כי אז נהפכים כל המים שבעולם לדם. והעניין נסתר ועמוק, ומקובל מן הקדמונים. אבל אם מניחים אז קצת ברזל על המשקים והמאכלים, או בתוכם, אין רשות למזיק. [ולפי־כך במים שבצינורות ובברזים בזמנינו, אין חשש זה{כב}]. ואסמכתא לדבר, ממה שכתוב והיה דם בכל ארץ מצרים "ובעצים ובאבנים"{כג}, משמע שבכלי מתכות לא נהפכו המים לדם{כד}. ויש אומרים כי על המבושלים או כבושים או מלוחים אין צריך להניח, וטוב להחמיר. ומי שאינו נזהר מלשתות בשעת התקופה, מזהירים אותו. ואם שכחו מלהיזהר ומלהזהיר, על כגון זה נאמר{כה} שומר פתאים י"י{כו}:
[ט] אסור לאכול דג עם בשר ביחד, ואפילו בשר עוף או שׁוֹמֶן עוף, מפני שעלול להביא לידי צָרַעַת רחמנא לִצְּלַן{כז}. וכן המנהג{כח}. וכל־שכן שאסור לבשלם או לצלותם ביחד. ובדיעבד שנתערבו, צריך לשאול הוראת חכם{כט}. וכשאוכלם בזה אחר זה, בין אם הדג תחילה בין אם הבשר תחילה, דעת מרן{ל} שצריך לקנח את הידים ולרחצם במים, וכן לאכול פת שרויה בנתיים כדי לרחוץ את פיו, או לקנח ולהדיח את פיו. שאם לא יעשה כן, נמצא שאוכל דג ובשר יחדיו. וכן הוא מנהגינו{לא}. ויש אומרים כי הוא הדין שיש סכנה באכילת דג עם חָלָב או גבינה{לב}, וכן יש אמנם הנוהגים להחמיר שלא לאכלם ביחד, ואף מקנחים ורוחצים את הידים והפה כדלעיל{לג}. אבל דג עִם חמאה, המנהג להקל{לד}:
[י] בהמה או עוף שהיו מסוכנים (דהיינו שאינם יכולים לעמוד מפני חולי) ונשחטו, אף־על־פי שהם מותרים באכילה כְּשֶׁפִּרְכְּסוּ (פי' נתנענעו) בסוף השחיטה{לה}, מכל־מקום המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאכלם{לו}: