יום א' שבוע פרשת בחוקותי

[טז] וכיצד הם מפירים. אומר בפיו שלוש פעמים (ולכל־הפחות פעם אחת{נג*}), הן בפניה הן שלא בפניה, "מוּפָר לך", או "בטל לך", שסגנון כזה מורה שהוא עוקר את הנדר מעיקרו. אבל סגנון מותר, או מחול, או שרוי, אינו מועיל באב ובבעל אלא דוקא בחכם וכדלעיל סעיף י"ג (לפי שהחכם "מתיר" את הנדר מעיקרו וכדלעיל סעיף י', וזהו כמו "התרת" קשר. מה שאין כן האב או הבעל שהם מפירים ומבטלים אותו רק מכאן ולהבא). וכן אם אמר, אין רצוני שתנדרי, או אין כאן נדר, אין אֵלו נחשבים הפרה{נד}. כמו־כן אין הם יכולים להפר רק ביום שָׁמעם, כמפורש בפסוקי התורה שהבאנו לעיל סעיף ט"ו. ואין הכוונה במשך עשרים וארבע שעות מאז, אלא דוקא באותו היום ממש. דהיינו אם שמעו בתחילת הלילה, מפירים כל הלילה וכל יום המחרת, עד שקיעת החמה. שהרי היום הולך אחַר הלילה, והכל יום אחד. ואם שמעו סמוך לפני השקיעה, אינם מפירים רק עד השקיעה, ואחרי־כן אינם יכולים עוד להפר. ואם נודע להם מהנדר או השבועה אחרי כמה ימים, נחשב אז יום שמעם. וכן אם לא ידעו אז את הדין שבידם להפר ולכן שתקו, אזי ביום שנודע להם הדין יכולים להפר{נה}. ובשבת, לא יאמרו לה "מופר לך" כמו בחול, אלא מבטלים בלב, ואומרים לה "קחִי אִכלי" "קחי שתִי" (אם אסרה על עצמה שלא תאכל או שלא תשתה), וכיוצא בהם{נו}. ואם האב או הבעל אמרו תחילה שהם מרוצים מהנדר או מהשבועה, אף־על־פי שלא אמרו זאת בפירוש, אלא שאמרו לשון המורה שהם מרוצים, ואפילו אם רק בליבם חשבו שהם מרוצים מנדרה או משבועתה, שוב אינם יכולים להפר אפילו באותו יום, שקיום בלב נחשב קיום. אך אם אחרי שהם קיימו הלכה היא לפני שלושה ועשו לה התרה, הרי זה מותר{נז}:

[יז] יש הבדל בין האב לבין הבעל. כי האב מֵפֵר לבתו כל הנדרים והשבועות, שנאמר{נח} "כל" נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וגו' כי הניא אביה אותה{נט}. אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש, כגון שנדרה שלא תאכל בשר או ממתקים, או שלא תלך לחתונה וכדומה, שנאמר{ס} כל נדר וכל שבועת איסר "לענות נפש" אישה יקימנו ואישה יפֵרנו. וכן הבעל מפר בדברים שבינו לבינה, כגון שנדרה שלא תתקשט{סא}, שנאמר{סב} אלה החוקים אשר ציוה י"י את משה "בין איש לאשתו" וגו'{סג}:

[יח] ישנם עוד הרבה מאד פרטי דינים בענייני הפרה לבת ולאשה. ולפי שאינם מצויים, קיצרנו בהם. לכן אם אירע כדבר הזה, לא יסמכו על הפרתם, וגם מפני שלא כל עניין יכולים האב והבעל להפר. אלא ישאלו למורה־הוראה מומחה{סד}, והוא יפסוק להם ההלכה, ותבוא עליו ועליהם ברכה:

[יג] וכיצד היא ההתרה. אומרים לו שלשתם יחד בנוסח זה, שָׁרוּי לָך, מחול לך, מותר לך. שרוי לך, מחול לך, מותר לך. שרוי לך, מחול לך, מותר לך{מא}. ומצד הדין די שיאמר לו הגדול שבשלשתם, אפילו פעם אחת, שרוי לך, או מחול לך, או מותר לך{מב}. והיתר נדרים ושבועות שעושים בבתי־כנסיות בערב ראש השנה{מג}, וכן נוסח כל נדרי שאומרים בליל יום הכפורים{מד}, אין סומכים עליהם בלבד להתיר, כי אם באופנים מסויימים על־פי הוראת חכם{מה}:

[יד] אף־על־פי שלעניין כל המצוות שבתורה, אין הזכר נחשב גדול עד שיהא בגיל שלוש־עשרה שנה ויום אחד, והנקיבה איננה נחשבת גדולה עד שתהא בגיל שתים־עשרה שנה ויום אחד{מו}, מכל מקום לעניין נדרים ושבועות הזמן מוקדם בשנה אחת, דהיינו הבן מגיל שתים־עשרה ויום אחד והבת מגיל אחת־עשרה ויום אחד{מז}. ומאז והלאה נדרם נדר ושבועתם שבועה. וזאת בתנאי שהם מבינים לשם מי נדרו, ולשם מי נשבעו. אבל כשהם פחות מגיל זה, אפילו שהם מבינים, אין בדבריהם כלום. ומכל־מקום אבותיהם או רבותיהם גוערים בהם ומכים אותם{מח}, כדי שלא ירגילו את לשונם בנדרים ושבועות. ומראים להם שהותר נדרם או שבועתם, כדי שלא יָקֵלּוּ בהם את ראשם. וזה דוקא בדברים שאינם יכולים לעמוד בהם אלא אם־כן יצטערו מאד או עלולים לבוא לידי חולי, כגון שנדרו או נשבעו לצום, או שלא לאכול בשר במשך ימים רבים. אבל אם הם דברים קטנים וקלים שאין בהם עינוי נפש, גוזרים עליהם לקיימם. ומגיל שלוש־עשרה לבן, ושתים־עשרה לבת, אף אם אינם מבינים{מט}, נדרם נדר ושבועתם שבועה{נ}:

[טו] האב יכול להפר את נדרי בתו ושבועותיה, עד שתהא בוגרת, דהיינו עד גיל שתים־עשרה שנה וששה חדשים{נא}. והוא שלא נישאת. שאם בגרה או נישאת, שוב אין האב יכול להפר לה. והבעל יכול להפר נדרי אשתו ושבועותיה, משתיכנס אתו לחופה. וזאת גם כשהן אינן מתחרטות על נדרן ושבועתן. ואפילו בעל־כרחן{נב}. שנאמר{נג} ואשה כי תדור נדר לי"י וגו' בְּבֵית אביה בנעוריה. ושמע אביה את נדרה וגו' ואם הניא [דהיינו שמנע אותה על־ידי הפרתו] אביה אותה ביום שמעו וגו' לא יקום. ונדר אלמנה וגרושה, כל אשר אסרה על נפשה, יקום עליה. ואם בית אישה נדרה וגו' ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו וגו' כל מוצא שפתיה לנדריה ולאסר נפשה, לא יקום: