תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
יום ו' שבוע פרשת בהר
[י] התרת נדרים היא על־ידי חֶרְטָה, או על־ידי פֶּתַח. והוא הדין לשבועות{כט}. חֶרְטָה, הוא שמתחרט מֵעִיקַרא על מה שנדר, כלומר הִלואי שלא הייתי מקבל זאת על עצמי מעולם. לפי־כך שואל אותו הרב, האם אתה חפץ בנדר זה (או, בשבועה זו). והוא משיב, אינני חפץ בו (בה), ומתחרט אני על שנדרתי (שנשבעתי) מעיקרא. שאם רק מכאן ואילך הוא מתחרט, ועד עתה הוא חפץ בכך, לא תועיל לו ההתרה, והרי הוא באיסור נדר כל ימיו. לפי־כך יזהר שלא לומר שמתחרט מעיקרא, רק אם אכן הדבר ברור לו בהחלט שהיה רוצה שלא נדר כך מעולם. וכשהוא דבר של־מצוה, כגון שקיבל על עצמו תעניות בימים מסויימים והתחיל להתענות כמה ימים ועכשיו רוצה לחזור בו מפני חולשת גופו וכדומה, לא יאמר שמתחרט על התעניות עצמן, כי אז יְאַבֵּד שׂכרן. הלכך יאמר, אינני תּוֹהֶה (דהיינו מתנחם ומתחרט) על קיום המעשים הטובים שעשיתי, רק על שקיבלתי אותם בלשון נדר, ומתחרט אני על זה שלא אמרתי הנני עושה דבר זה "בלי נדר". ואם אינו מתחרט חרטה דמעיקרא כנזכר, צריך לבקש לו פתח. דהיינו למצוא סיבה שבגללה לא היה נודר, כי לא עלה אז בדעתו שייארע כך. כגון אם קרוביו וידידיו מפצירים בו מאד להתיר נדרו, ישאלנו הרב, אילו ידעת שיפצירו בך מאד להתיר נדרך ולא תוכל להשיב פניהם, לא היית נודר. והוא משיב, כן. לא הייתי נודר. ואז מתירים לו. כי על־ידי הפתח, נמצא שנעקר הנדר מעיקרו{ל}. ולכתחילה יש לעשות פתח וגם חרטה, דהיינו אחרי שמצא לו פתח, יחזור וישאלנו אם הוא מתחרט{לא}. ויש נוהגים תמיד לעשות מן החרטה פתח, ונכון לעשות כן. דהיינו שאחרי שהנודר אומר שמתחרט מעיקרא, שואל אותו הרב, אילו ידעת שתתחרט, האם היית נודר. והוא משיב, לא. ואז מתירים לו{לב}:
[יא] אין מתירים נדר או שבועה בפחות משלושה אנשים. ולא יהיו עמי־הארץ, אלא שמבינים לכל־הפחות קצת, כשמלמדים אותם הלכות, אף־על־פי שהם אינם יכולים ללמוד ולהבין מעצמם. וגם צריך שיידעו הלכות נדרים איך מתירים על־ידי פתח, כי יש דברים שאסור לפתוח בהם. ושיידעו איזה נדרים אי אפשר להתירם. ויש בדברים אלו הרבה חילוקי דינים, כמבואר בספרי הפוסקים. ואם שני אנשים בלבד התירו, אף־על־פי שהם תלמידי־חכמים גדולים, אין התרתם התרה. לפי־כך המנהג ללכת אצל תלמיד־חכם בקי, והוא מצרף עִמו שני אנשים מבינים{לג}. ושלשתם יכולים להיות קרובי־משפחה{לד}. אבל צריך שיתמלא זקנם{לה}. וצריך הנודר או הנשבע לבוא בעצמו לפניהם, ולא מועיל שישלח מישהו במקומו, או על־ידי מכתב{לו}. ואין מתירים לו סתם, אלא צריך הוא לפרט תחילה את נדרו או שבועתו, והסיבה שבגללה נדר או נשבע, כי שמא אותו עניין אסור להתירו. ודַי שיהיה זה בפני אחד מהם. לכן אם מאיזו סיבה אינו רוצה לגלות, חובה לכל־הפחות לגלות לתלמיד חכם{לז}:
[יב] כשמתירים על־ידי חרטה בלא פתח, יכולים שלושת המתירים להתיר לו מֵעוֹמֵד. אך כשאינו מתחרט מעיקרא וצריך למצוא לו פתח, כמבואר לעיל סעיף י', צריכים הם להיות דוקא מִיּוֹשֵׁב, כיון שהעניין צריך עיון גדול שתתיישב על־ידי־זה דעתם בדבר{לח}. אבל הוא יכול להיות יושב או עומד{טל}, ויותר טוב שיעמוד{מ}:
