צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש

תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
יום ה' שבוע פרשת בהר
[ז] האומר ייאסר עלי{יח} ככר זה, או ככר זה עלי איסור, וכדומה, הרי זה נדר גמור, ואסור לאכלו ללא התרת נדרים{יט}. אך אפילו לא אסר על עצמו דבר של־ממש, כגון שאסר על עצמו לדבר עם חבירו או ללכת עמו וכדומה, גם כן צריך התרה{כ}. וכיצד היא השבועה. כגון שאומר, אני נשבע שאעשה דבר פלוני, או שלא אעשנו, או אהא בארור אם אעשה או אם לא אעשה דבר פלוני, וכדומה, הרי זו שבועה, בין אם הזכיר את השם יתברך בין שלא הזכירוֹ כלל{כא}. וכן אם אמר, יֵעיד עלי השם, או תאמין בה', או תבטח בה', שאעשה או לא אעשה דבר פלוני{כב}. גם תקיעת כף
הנעשית בדרך שבועה, דינה כשבועה{כג}:
[ח] אין הנדר או השבועה חלים, אלא אם כן היו פיו ולבו שווים. אבל אם נדר או נשבע בטעות, שלא היתה דעתו כמו שהוציא בשפתיו, או שהרהר בלבו נדר או שבועה (אפילו גמר כן בדעתו, דהיינו שבא לידי החלטה) ולא הוציא בשפתיו, אין זה כלום{כד}. אך מי שנדר או נשבע בחלומו, טוב שיתירו לו עשרה אנשים, היודעים לכל־הפחות קְרוֹא מקרא. כי אף־על־פי שאין בזה לא פה ולא לב, מכל־מקום יש לחוש שהוא מן השמים. לפי־כך צריך עשרה, ששכינה עמהם{כה}:
[ט] מי שנהג איזו חומרא בדברים שהוא יודע כי הם מותרים מצד הדין, אבל רצונו להחמיר על עצמו מחמת סְיָג וגדר ופרישות, כגון להתענות בערב ראש השנה או בעשרת ימי תשובה{כו}, או שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משבעה־עשר בתמוז ואילך או בשבוע שחל בו תשעה באב{כז}, וכיוצא באלו, אפילו לא נהג כן רק פעם אחת, אלא שהיה בדעתו לנהוג כן לעולם, או שנהג כן שלוש פעמים, אף־על־פי שלא היה בדעתו לנהוג כן לעולם, ולא התנה שיהא בלי נדר, ורוצה לחזור בו מפני שאינו בריא, או סיבה אחרת, צריך התרת נדרים, ויפתח בחֶרְטָה שהוא מתחרט על מה שנהג כן לשם נדר. לפי־כך הרוצה לנהוג באיזה חומרות לִסְיָג ופרישות, יאמר בתחילת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההיא, או בפעמים שירצה, ולא לעולם. אבל מי שנהג איסור מתוך שסבר בטעות שכך הוא הדין, ועכשיו נתברר לו שהוא מותר, אינו נחשב כנדר וממילא אינו צריך התרה. וכן אם נהג כך מפני שסבר שהוא איסור גדול, ואחר־כך נתברר לו שאינה אלא חומרא בעלמא{כח}: