יום ד' שבוע פרשת בהר

[ד] צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו לצדקה אין טוב לידור. אלא אם יש בידו מה שהוא רוצה ליתן, יתן מיד. ואם אין לו, ימתין עד שיהיה לו ויתן בלא נדר. ואם פוסקים צדקה ברבים וצריך לפסוק עמהם, יאמר בפירוש "בלי נדר". ואם אמר בסתם, מחוייב ליתן. וכן הנודר לצדקה לצורך אמירת השכבה, צריך לומר בלי נדר{יא}. אבל אם הוא בעת צרה, יכול לנדור{יב}, ולא עוד אלא שרבים סוברים כי באופן זה מצוה היא לנדור. כגון אם הוא חולה או בנו וכיוצא, יאמר כך וכך אתן אם אתרפא או אם אנצל מצרה זו{יג}:

[ה] אם דעתו ללמוד דבר מסויים בתורה, או לעשות איזו מצוה, אלא שהוא פוחד שמא יתרשל אחר־כך, או שהוא מתיירא פן יסיתהו יצר־הרע לעשות איזה איסור, או ימנענו מלקיים איזו מצוה, מותר לו לזרז את עצמו בנדר או בשבועה. וּמְנַיִן שנשבעים לקיים את המצוה לזרז את עצמו, אף־על־פי שהוא בלאו־הכי מושבע ועומד מהר סיני, שנאמר{יד} נשבעתי ואקיימה, לשמור משפטי צדקך. ואפילו אם לא אמר זאת בלשון נדר או שבועה אלא בדיבור בעלמא, כגון שאמר "אֶלְמַד" או "אעשה" כך וכך, נחשב נדר, ומחוייב לקיים. ולכן צריך האדם ליזהר כשהוא אומר שיעשה איזה דבר מצוה, להוסיף ולומר "בלי נדר", שלא ישאר עליו בחיוב נדר, ושיהא רשאי לחזור בו כל זמן שירצה{טו}:

[ו] הנודר נדרים כדי לתקן מדותיו, הרי הוא זריז ומשובח. כיצד. כגון מי שהיה זולל, ונדר שלא יאכל בשר איזה זמן. או שהיה שוגה ביין (דהיינו שעל־ידי שכרותו, עשה דברים מכוערים), ואסר עליו את היין ושאר משקים המשכרים. וכן מי שהוא נבהל להון, אוהב שוחד ורודף שלמונים (לשון תשלומים), ואסר על עצמו לקבל מתנות, או ליהנות מאנשי עיר זו, וכדומה, נדרים כאֵלו המה עבודת השם יתברך, ועליהם אמרו חכמינו ז"ל{טז} נדרים סְיָג לפרישות. ומכל־מקום גם בנדרים כאלו, אין לו לאדם להרגיל את עצמו בהם, אלא יתגבר על יצרו ויפרוש מהם גם בלא לנדור{יז}: