יום ד' שבוע פרשת אחרי מות

[יז] אסור לנקד ספר־תורה (דהיינו כגון קָמֵץ וּפַתַּח וכו'), או לרשום בו הטעמים וסופי הפסוקים. ודוקא בדיוֹ כגון שעושים בחומְשים. אך אין להקפיד אם הניח ריוח בין פסוק לפסוק, כל שאין שם ריוח כשֵיעור פרשה{ס} (דהיינו תשעה יוֹדִּי"ן{סא}). ולכתחילה אין מניחים שם ריוח כלל, אלא כמו בין שאר תיבה לתיבה אחרת{סב}. ומכל מקום נהגו בדרך־כלל להקל לסמן שָם עיגול קטן שלא בדיו אלא ע"י הכאת מסמר, כדי לסייע לקורא ולחזן. ומאותו טעם עושים עיגול כזה מתחת תיבה שטעמה אֶתְּנָחָא, ושני עיגולים על גבי תיבה שטעמה זִרְקָא. וכן כדי להבדיל בין אֵת בצירי לאֶת בסגול, בין כֹּל בחולם לכָל בקמץ, ובין הוּא בשורק להִוא בחירק, יש עושים עיגול על אֵת כֹּל והִוא. ואין לערער על ספרי תורה אלו, כי יש להם אילנות גדולים להכשירם{סג}:

[יח] אם טעה בריוח הפרשיות, דהיינו שעשה במקום פתוחה סתומה, או סתומה פתוחה, או שהניח ריוח במקום שאין הפסק פרשה, או שלא הניח ריוח במקום שצריך להיות הפסק פרשה, יש אומרים{סד} שאין לו תקנה אלא יסלק את כל הדף שבו הטעות. אבל מנהגינו כדעת המתירים לתקן. אלא שהרבה פעמים התיקון בטורח ובקושי, כי צריך למחוק הרבה לפני הפרשה או לאחריה, ולצמצם הכתב או לרווחו, ואם נזדמן שם אחד מהשמות הקדושים קולפים אותו (ועיין לעיל סעיף ט"ז){סה}:

[יט] נחלקו הפוסקים בצורת הפרשיות פתוחה וסתומה. ומנהגינו מימי קדם הוא כדעת רבינו הרמב"ם{סו}, והכלל הוא שפרשה פתוחה תחילתה בתחילת השיטה לעולם, ופרשה סתומה תחילתה מאמצע השיטה לעולם. ויש אומרים{סז} שירא שמים יֵצא ידי־חובת כולם ויעשה רק באופן שהוא נחשב לפי כל הדעות פתוחה וסתומה (דהיינו שכשמסיים לכתוב הפרשה שלפניה באמצע שיטה ומשאיר בסופה חָלָק כדי תשע אותיות ומתחיל לכתוב מתחילת שיטה שאחריה, זוהי פתוחה. וכשמסיים לכתוב בתחילת השיטה ומניח חלק כדי תשע אותיות ומתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה, זוהי סתומה), ועל פי זה נהגו מקצת סופרים בדורות האחרונים לעשות כן{סח}. אבל הַנָּכוֹן כדעת הסוברים שאין לחוש לכך, אלא העיקר כדעת הרמב"ם{סט}: