יום ב' שבוע פרשת מצורע

[טז] אם יש לו ויכוח עם מישהו, תהיה כוונתו לשם שמים לברר וללבן העניין לאמיתה של־תורה, ולא לקנטר ולהעמיד סִבְרָתוֹ חָלילה. כי אז לא די שאין לימודו נחשב לו למצוה, אלא אדרבה הוא חטא גדול, כי מראה בעצמו שאינו עוסק בתורה מפני מצות המקום ברוך הוא. ואל ייבוש לחזור בו ולהודות על האמת. ואף על פי שזהו נגד טבע האדם, יתן אל ליבו כי אדרבה יש לו לשמוח שנְצָחוהו בדברי תורה, שעל ידי כך נודע לו מה שלא ידע מקודם. ואילו הוא היה נוֹצֵחַ, אין לו לשמוח, שהרי לא הרויח דבר חידוש{צה}. ומתוך ויכוח וְשַׁקְלָא וטַרְיָא (פי' משא ומתן) בין החברים, תצא תועלת שילמדו זה מזה{צו}. והמנהג שהשואל את חבירו וְהַלָּהּ אין בידו להשיב, אבל הוא מבין שהשואל יודע את התשובה, עונה לו דרך ענוה "בְּרִיךְ טַעְמָךְ", או "לְחַיֵ־י", להורות שהוא מוכן ומזומן לשמוע ממנו, ואז השואל מגלה לו התשובה{צז}:

[יז] מנהגינו לדקדק היטב בגירסת הקריאה וניקודה. ומקובלת בידינו מסורת נכונה ונאמנה מרבותינו חכמי תימן נע"ג דור אחר דור, שהיא שונה בפרטים רבים מהגירסא והניקוד הנהוגים בשאר קהילות ישראל, הן בלשון הקודש הן בלשון ארמי. כי מבני שבט יהודה אנחנו, שאמרו עליהם בגמרא{צח} דקָפְדֵי ודָיְיקי לישַנא נינהו{צט}. ולדוגמא בעלמא נציין מקצת מהם, אבן שתָיה, אֵ–לא, אַפְ–טוּרְפ–וֹס, אִתְאֲמר, בָּצֵל, בַּרַיְתָּא, בְּשָׁעַת, גֻּברא, גְּמַרָא, דור הַפַּלָּגה, דִּרְשה, הוּרקָנוֹס, וֶלֶד, זְפָק, חוֹמֶש, חַמְרא כשפירושו יין, חֲמָרא כשפירושו חמור, חשמֻנַּאי, טִיטוֹס, יְתוּש, כּוֹי, כּוּמָר, כַּחַל, כָּרֵס, לוֹגִין, לוֹלב, לישַנא, לְמַחוֹת, מִיּוֹשֵׁב, מֵעוֹמֵד, מְנַין, מְנָלַן, מִסַּפְּקא לַן, מַסְּקַנא, מִפַּלגי, מְרַחְשְׁון, נילוֹס, סְבַרָא, סְחוֹס, עֻבְ–רָה, עוֹבֶ–ר, עֲזֶרֶת נשים, עִיקָ–ר, עַרָב, פּוֹלין, פֵּלֶג המנחה, צַדּוּקִי, קָטנָיות, קֶלֶף, קִרְיַת שמע, רָב אַמֵי, רב אַסֵי, רב אַשֵׁי, רִבִּי, רַבַּן, רְמָץ, שְׁבוֹת, שְׁבָח, שוֹמֶן, שָׁעַת הַדֹּחַק, תְּבָלין, תחָית המתים, תִּלמוֹד לומר, תְּנוֹ רבָּנַן{ק}:

[יח] אין לשוחח בבית המדרש אלא בדברי תורה. ואפילו מי שנתעטש, אין לומר לו "אָסוּתָא"{קא}, מפני ביטול בית המדרש{קב}. וגם בזמנינו אין להקל בדבר{קג}: