יום א' שבוע פרשת מצורע

[יג] אבל כשלומדים במשנה או בגמרא ובמדרשים, או בפוסקים ובמפרשים וכל כיו"ב, מנהגינו שמקפידין כשנזכר לשון קללה או בזיון ועבירה, או מיתה ועונש וכדומה, לְכַנּוֹת. דהיינו שלא לאמרו לַנּוֹכַח ככתבו אלא להפכו בלשון נסתר, אם הלומדים הם שניים או יותר, וכן הדורש ברבים, שלא ייראה כמקלל את חבירו או אחד מהציבור. וזה לא רק כשהוא לשון המשנה או המאמר, אלא גם אם הוא לשון פסוק. כגון ארור הוא (במקום אתה) מכל הבהמה וגו' על גחונו ילך (במקום גחונך תלך), ועפר יאכל (במקום תאכל) כל ימי חייו (חייך){סד}. והפקדתי עליהם (עליכם) בהלה וגו'{סה}. וכל מַרבית ביתו (ביתך) ימותו אנשים{סו}. גם אל יִתְּצֵהוּ (יתצך) לנצח, יַחְתֵּהוּ וְיִסָּחֵהוּ (יחתך ויסחך) מאהל, וְשֵׁרְשָׁהוּ (ושרשך) מארץ חיים סלה{סז}. יַכֵּהוּ (יַכְּכָה) אלהים{סח}. יכול אם אמר לו, ארור הוא (אתה) יהא חייב וכו'{סט}. אין מקבלים נדבה מן הגויים לחומת ירושלם, שנאמר{ע} ולהם (ולכם) אין חֵלֶק וצדקה וזכרון בירושלָים{עא}. וכל כיוצא באלו. ואף על פי שמתוך העניין מובן לשומעים בבירור כי אין שום כוונה לקללם או לבזותם חלילה{עב}. וזה מיוסד על פי התלמוד{עג}:

[יד] כמו־כן מנהגינו ליזהר בשעת הלימוד שלא לומר עניין מיתה או קללה או עבירה וכדומה על עצמו, כגון נשכו (במקום נשכני) נחש והרי הוא (אני) מת{עד}. זה גִּטֵּךְ אם מֵת (מַתִּי){עד*}. פִּתָּה (פתיתי) את בתו של־פלוני{עה}. בשעה שהיה (שהייתי) כּוּמָר, היו בני אדם מפקידים אצלו (אצלי) פקדונות והיה (והייתי) כופר בהן{עו}. אילו היה יודע צדיק זה מעשָיו (מעשַי) הרעים כמה היה מתרחק ממנוּ (ממנִי){עז}. האומר קשה עֻלָּהּ שלַ־תורה ואינוּ (ואינִי) יכול לסָבלה{עח}. וכל כיוצא באלו. ואפילו כשהוא לומד ביחידות{עט}. והטעם, כדי שלא ליתן פתחון־פה לשטן{פ}. ויש נוהגים שאפילו לשונות של־נדר ושבועה והֶקְדֵּש וצדקה וכיו"ב, מדקדקים לשַנות אותם ללשון נסתר במקום לשון נוכח, כגון הרי הוא (הריני) נזיר אם יֹאכַל (אוֹכַל) וכו' שבועה שלא יֹאכַל (אוֹכַל) וכו' הרי עָלָיו (עָלַי) כבשר מליח וכו' הרי עָלָיו (עָלַי) כחרם וכו' הרי עָלָיו (עָלַי) כמעשר{פא}. מי שנשבע ואמר שלא יֹאכַל (אוֹכַל) היום וכו'{פב}. האומר הרי עליו (עלי) סלע לצדקה וכו'{פג}. מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי הוא (זה) קודש{פד}. הרֵיהוּ (הריני) בתענית יחיד מחר{פה}. ככר זה עליו (עלי) כקרבן וכו'{פו}. פירות אלו עליו (עלי) וכו'{פז}. אף על פי שאין נמצא לפניו בהמה ולא ככר ולא פירות. וכן מודר הוא (אני) ממך, מופרש הוא (אני) ממך, מרוֹחק הוא (אני) ממך{חפ}. וכל כיוצא באלו{פט}. ואף על פי שאין הנדר והשבועה וכיו"ב חלים אלא אם כן גָּמר גם כן בליבו{צ}, נהגו והנהיגו כן חֵלֶק מרבותינו חכמי תימן נע"ג מדרכי הזהירות והחסידות, ולמען לא ירגיל האדם לשונו בנדרים ושבועות החמורים{צא}:

[טו] יש הבדל גדול ועצום, בין המעיין שמעמיק ומדקדק בלימודו, לבין הקורא בפשיטות כְּשָׁט על פני המים. כי המעמיק, משיג את הכוונה וטועם טעם העניין מדבש ונופת צופים, ומגיע אל התכלית להבין ולהורות. מה שאין כן הקורא כאיגרת, שהוא הולך בחֹשך ואומר לַכֹּל סָכָל הוא, והימים והשנים חולפים ובאים ולא ימָצא אתו לא שכל ולא יושר להוציא דבר מאפילה לאורה, ולעמוד על עיקרן של־דברים{צב}. וישתדל האדם ללמוד בכל יום דבר חדש שעדיין לא למד אותו מעולם, וקל וחומר אם יוכל לחדש מעצמו איזה פירוש או קושיא ותירוץ וכדומה{צג}. אך לא יתגאה ויתפאר בחידושיו לומר לאחרים בהבלטה כי זהו מִשֶּׁלו. וגם לא יאמר חידוש של־זולתו בשם עצמו. ואם עשה כן, הרי זו גניבה חמורה יותר מגניבת ממון{צד}: