יום ג' שבוע פרשת תזריע

[טז] השומע הזכרת השם לבטלה מפי אדם אחר, או שבירך ברכה שאינה צריכה (עיין לעיל חלק אורח־חיים סימן ו' סעיף ד' וסעיף ז'), חייב לנדותו, אם עשה כן במזיד. ואם לא נידהו, אזי השומע עצמו חייב נידוי. וצריך להתיר לו מיד, כדי שלא יהא מכשול לאחרים שאינם יודעים שהוא מנודה{סו}. והנידוי, היינו שיאמר לו, פלוני זה בְּשַׁמַּתָּא{סז}. וההיתר, היינו שיאמר, שרוי לך וּמחול לך{סח}:

[יז] דין המנודה הוא שאין יושבים או עומדים בארבע אמותיו (כלומר ארבע אמות לכל צד, דהיינו שמונה אמות) בכל מקום שהוא נמצא{סט} ואפילו ברשות הרבים, חוץ מבבית של־אחר. ולביתו אסור להיכנס כשהוא נמצא שם, שנחשב כולו כארבע אמות{ע}. ואשתו ובניו ויתר בני־ביתו, מותרים לישב בארבע אמותיו. ואין אוכלים ושותים עמו, ואין מצרפים אותו לזימון ולכל דבר שצריך מניין עשרה אנשים. ומי שהיה יושב ובא המנודה אצלו, אינו צריך להתרחק ממנו. ואעפ"י שמותר להתפלל בעודו בבית הכנסת, מגרשים אותו משם, כדי שלא יגרום דוחק מפני הבאים שצריכים להתרחק מסביבותיו. וכן אסור לו לכבס כסותו ולהסתפר ולנעול סנדל, כמו אבל (עיין לקמן סימן קפ"ט וסימן ק"צ). ואין מרבים עמו בדברים, ואין מדברים עמו אלא כשיש צורך, כמו שמדברים עם אבל{עא}. ונוהגים גם־כן שלא לשאול בשלומו{עב}. ואם חלה, אין מברכים אותו{עב*}. ואם מת, אין קרוביו קורעים עליו ולא חולצים כתיפיהם (עיין לקמן הלכות הוצאת המת סימן ק"פ סעיף ט'), ואין להספידו{עג}. ובית־דין שולחים להניח אבן על קבורתו, להורות שכל המת בנידויו חייב סקילה{עד}:

[יח] מצוה להלל תלמידי־חכמים ולספר בִּשְׁבָחָם, שנאמר{עה} הללי נפשי את י"י. אֶת, לרבות תלמידי־חכמים. וזהו כבוד התורה{עו}: