יום ב' שבוע פרשת תזריע

[יג] עָוֹן גדול לבזות תלמידי־חכמים או לשׂנוא אותם. לא חרבה ירושלם עיר קדשנו ותפארתנו, עד שבִּזּו בה תלמידי־חכמים, שנאמר{נא} וַיהיו מַלְעיבים במלאכי האלהים, ובוזים דבריו, ומִתַּעְתְּעִים בנביאיו. כלומר בוזים מלמדי דבריו. וכן זה שאמרה תורה{נא*} ואם בחקותי תמאסו, הכוונה אם במלמדי חקותי תמאסו{נב}. וכל המבזה את החכמים, אין לו חלק לעולם הבא, והוא בִּכְלַל מי שנאמר עליו{נג} כי דבר י"י בָּזָה. ואסור להשתמש במי שהוא שונה הלכות, וכל שכן במי ששונה תַּלְמוּד (דהיינו גְּמַרָא){נד}:

[יד] המבזה תלמיד־חכם, צריכים בית־דין לנדותו ברבים, אם באו עדים על כך. ואפילו לא חירפוֹ רק בדיבור, ואפילו שלא בפניו. ואינם מתירים לו, עד שיפייסנו{נה}. ומן הדין היה לקנסו גם־כן שישלם לַתַּלמיד־חכם ליטרא של־זהב{נו}, אבל אין נוהגים כן{נז}, אך יקנסוהו כראות עיניהם, לפי המבייש והמתבייש{נח}. ויש רשות לתלמיד־חכם עצמו לנדות את עם־הארץ{נט} שביזה אותו, ואינו צריך עדים ולא התראה. וכן הוא המנהג בקהילותינו{ס}. ומדת חסידות שימחול על כבודו ויסלח לו. אך אם ביזהו בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו. ואם מחל, נענש, שזהו בזיון התורה. אלא חייב לנקום ולנטור הדבר כנחש עד שיבקש הלה מחילה{סא}. ותלמיד־חכם לעניינים אלו, נחשב מי שהוא יגע בתורה וראוי להורות, ובני אדם מכבדים אותו מחמת תורתו, מהדרים אותו ועומדים מפניו{סב}:

[טו] לבד מזה, ישנם עוד דברים רבים של־עבירות שבית־דין מנדים ומחרימים עליהם. כגון המזלזל אפילו בדבר אחד מדברי סופרים, או שיש ברשותו דבר המזיק ואינו מסירו, וטבח שיצאה טריפה מתחת ידו. ועוד כמה וכמה עניינים המפורשים בִפרוּטרוֹט בגמרא ובפוסקים{סג}. וכן היה מנהגינו בתימן{סד}. אבל כעת שרבו המתפרצים והחצופים בעוה"ר, צריך לשקול בדעה צלולה אם יש תועלת בדבר, או אדרבה נזק, לפי העניין והזמן והמקום{סה}: