יום ב' שבוע פרשת שמיני

[כב] חייב אדם לכבד את אשת אביו אף על פי שאינה אמו, כל זמן שאביו קיים. וכן חייב לכבד את בעל אמו, כל זמן שאמו קיימת. ודבר הגון הוא לכבדם גם אחרי מות אביו ואמו{סח}. וכן חייב בכבוד אחיו הגדול, בין שהוא אחיו מן האב בין מן האם{סט}. ולאו דוקא אחיו הגדול ממש, אלא גם שאר האחים הגדולים ממנו. וכן אחותו הגדולה ושאר אחיותיו הגדולות ממנו{ע}. וחייב גם בכבוד חמיו וחמותו, כמו שמצינו בדוד המלך עליו השלום שחלק כבוד לשאול המלך שהיה חמיו וּקְרָאוֹ אבי, כמו שנאמר{עא} וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה. וכן חייב בכבוד אבי אביו ואבי אמו, ואֵם אביו ואֵם אמו. אלא שכבוד אביו, גדול מכבוד כל הקרובים שהזכרנו, כגון שאינו חייב לעמוד מפניהם מלוא קומתו, רק לעשות להם הידור (דהיינו לקום קצת, כדלקמן הלכות כבוד תלמיד־חכם סימן קס"ג סעיף ג') כשעוברים לפניו, ויתן להם דין קדימה בדיבור ובאכילה, וידבר אליהם בלשון כבוד וחשיבות, וכיוצא באלו{עב}. אך המנהג לעמוד גם בפניהם כמו לאב{עג}, ובפרט בעת שהם קוראים בספר תורה, עיין לעיל סעיף י"א. חוץ מחמיו שיש מקומות שאין נוהגים לעמוד{עד}:

[כג] קרובים אלו שאמרנו שחייב לכבדם, זה אפילו אם הם עמי־ארצות. אך אם הם רשעים ובעלי עבירות, לא יכבדם{עה}. אבל את אביו, אפילו אם הוא רשע ובעל עבירות, חייב לכבדו ולהתיירא ממנו. ואפילו ממזר, שֶׁלִּידָתו עצמה היתה בעבירה חמורה, חייב בכבוד אביו ומוראו{עו}. והוא הדין לאמו{עז}. ורשע שאמרנו, היינו דוקא כשעושה מפני תאוותו ולהנאתו. אבל אם עושה להכעיס, או שאינו מאמין בדברי חכמינו ז"ל, וכל שכן אם נשתמד, לא יכבדנו ולא יתיירא ממנו{עח}:

[כד] כל המבזה את אביו או את אמו אפילו בדברים ואפילו ברמיזה (וי"א דהוא הדין אם מבזה אותם בליבו{עט}), הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה, שנאמר{פ} ארור מַקְלֶה אביו ואמו. ויש לבית־דין להכות על־זה מכת מרדות ולהעניש כפי מה שראוי{פא}: