יום א' שבוע פרשת שמיני

[יט] מי שנטרפה דעת אביו או אמו, ישתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירחם ה' עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתַּטּוּ ביותר, יניחם וילך לו, ויצווה לאחרים להנהיגם כראוי להם{נה}. כי הם יכולים לגעור בהם או להכותם ויחזרו משטותם{נו}:

[כ] אף על פי שנצטווינו על כיבוד אב ואם, אסור לאדם להכביד עֻלּוֹ על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול. אלא ימחול ויעלים עיניו מהם. שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול{נז}. והוא הדין על מוראו, כגון לשבת במקום המיוחד לו. אבל לא על בזיונו. ולכן אסור לקרוא לאביו בשמו גם אם הרשהו, והוא הדין לאמו{נח}:

[כא] אסור להכות את בנו הגדול. וּבֵיאֲרוּ כמה פוסקים שאין גדלות זו תלויה בַּשָּׁנִים, אלא הכל לפי טבעו שֶׁלַּ־בֵּן, כל שיש לחוש שיתְּריס כנגדו בדיבור או במעשה (וזה יתכן לפעמים אפילו כשעדיין אינו בר־מצוה{נט}), אסור להכותו, אלא יוכיחו בדברים. וכל המכה את בנו הגדול, מנדים אותו{ס}, שהרי הוא עובר על {סא}ולפני עור לא תתן מכשול{סב}. והוא הדין בתו הגדולה{סג}. אבל כשהם קטנים, מותר וצריך להכותם לפי צורך החינוך לתורה ומצוות (כדלעיל בחלק אורח־חיים הלכות חינוך הקטנים סימן ע"ד סעיף א', ולקמן בהלכות נדרים ושְׁבועות סימן קס"ח סעיף י"ד) וכן אפילו כדי להדריכם בדרך ארץ, וכדי שישמעו בקולו כמצֻווה עליהם{סד}. וכך אמר שלמה בחכמתו, יַסֵּר בנך וִינִיחֶךָ, ויתן מעדנים לנפשֶׁך{סה}. ואמר עוד, חושׂך שבטו שונא בנו, ואוהבו שִׁחרו מוסר{סו}. דהיינו שהנמנע מלהכות את בנו, סוף שיראהו יוצא לתרבות־רעה רח"ל, והאוהבו מייסרו בשחרית ימיו דהיינו בילדותו{סז}: