יום ד' שבוע פרשת במדבר

[כב] הצדקה, היא בכלל הנדרים{חפ}. לפי־כך האומר הרי עלי{פט} כך וכך שקלים לצדקה, או הרי שקלים אלו לצדקה, חייב ליתנם לעניים מיד. ואם איחר, עובר על מה שנאמר{צ} לא תאחר לשלמו, כיון שיכול ליתנם מיד{צא}. ואם אין עניים מצויים לו, חייב להפריש ולהניח עד שימצא עניים. ואם נדר בבית־הכנסת צדקה לעניים או למוסדות שנותנים לידי הגבאי וכדומה, אינו עובר עד שיתבע אותו הגבאי, ואז עובר עליה מיד, אם לא כשיודע שהגבאי אינו צריך כעת את המעות אלא שיניחן למשמרת אצלו. ומי שאמר, אתן שקל צדקה לפלוני, אינו עובר עד שיבא אותו עני, אף־על־פי שמצויים עניים אחרים. ויכול כל אדם להפריש מעות לצדקה, שיהיו מונחים אצלו לחלקם מעט מעט כפי שייראה לו{צב}:

[כג] מי שנדר בבית־הכנסת לצורך קניית "מברך" בקריאת ספר־תורה וכדומה, או עבור מי שברך לחולה והשכבה{צג}, צריך ליתן לאותה בית־הכנסת דוקא. ואם היה זה בבית־כנסת שאינו רגיל להתפלל שם, או שהתארח בעיר אחרת, צריך ליתן להם דוקא{צד}. וכן נוהגים{צה}:

[כד] הנודר לצדקה, אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן התיר לו תלמיד־חכם בצירוף שניים עמו כדין התרת נדרים (וכדלעיל סימן קס"ח סעיפים י"א י"ג). אבל אסור בהחלט לחכם להתיר לו, מפני הפסד העניים, אלא שמכל־מקום הנדר הותר. ומי שנדר בטעות או בשגגה, אינו כלום{צו}. ואם אינו יודע כמה נדר, מרבה ליתן עד שידע שלא נתכוון לסכום כל־כך רב{צז}: