יום ג' שבוע פרשת במדבר

[יט] הנותן לבניו ולבנותיו כשאינו חייב במזונותיהם מצד ההלכה, דהיינו כאשר הם יותר מגיל שש שנים{עד}, כדי ללמדם תורה, ולהנהיגם בדרך ישרה{עה}, הרי זה נחשב לו לצדקה. ולא עוד אלא שצריך להקדימם לאחרים. ואפילו אינו בנו אלא קרובו, הוא קודם לכל אדם. ועניי ביתו קודמים לעניי שכונתו, ועניי שכונתו קודמים לעניי עירו, ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת, שנאמר{עו} לאחיך לענייך ולאביונך בארצך{עז}. אבל גַּבָּאי־צדקה המחלק את הצדקה, צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר מלשאר עניים{עח}:

[כ] כל הנותן צדקה לעני בִּסְבַר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף שקלים, איבד את זכותו והפסידה, ועובר על{עט} ולא ירע לבבך וגו'. אלא צריך ליתן לו בִּסְבַר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו, כמו שאמר איוב{פ} אם לא בכיתי לִקְשֵׁה יום, עגמה נפשי לאביון. וידבר אליו דברי נחמות, שנאמר{פא} ולב אלמנה אַרְנִין{פב}:

[כא] אסור להחזיר ריקם את העני שמבקש, ואפילו אינו נותן לו אלא גְּרוֹגֶּרֶת אחת{פג}, שנאמר{פד} אל ישוֹב דך נכלם. ואם אין בידו מאומה ליתן לו, יפייסהו בדברים. ואסור לגעור בעני או להגביה הקול עליו בזעקה, מפני שליבו נשבר ונדכה, והרי הכתוב אומר{פה} לב נשבר ונדכה, אלהים לא תבזה. ואוי למי שהכלים את העני, אוי לו. אלא יהיה לו כמו אב, בין ברחמים בין בדברים, שנאמר{פו} אב אנכי לאביונים{פז}: