יום ג' שבוע פרשת נשא

[ד] בְּדִיעֲבַד שהפרישה חלה בשיעור מועט, אפילו רק כגרגיר שְׂעוֹרָה, די בכך. אבל לכתחילה צריך להפריש כפי ההלכה חלק אחד מארבעים ושמונה (1/48) מן העיסה{טז}. ולפי־כך מנהגינו להפריש גודל כביצה או יותר{יז}:

[ה] צריך לשרוף את החלה בפני עצמה, מפני שאסור לישראל ליהנות ממנה. לכן בתנורים הַמֻּסָּקִים בעצים, משליכים אותה לתוך האש קודם התחלת האפייה, עד שתִּכְלה{יח}. ובתנורי־אפייה חשמליים המצויים בזמנינו, אין לעשות כזאת, כדי שלא להבליע בהם את הטעם, שהוא אסור. ולכן יש לעטוף החלה בנייר־כסף ולשרוף אותה כך בנפרד על־גבי אש ה"גאז" וכדומה. ובשעת הדוחק שאי אפשר לשרפה, אין להשליכה דרך בזיון ח"ו, אלא יש לקברה, או לעטפה בנייר (פעמיים) ולהניחה באשפה{יט}:

[ו] אם נאבדה החלה אחרי הפרשתה, כגון שבא עוף וַאֲכָלָהּ, אין צורך להפריש שנית{כ}. ואם נתערבה מין בשאינו מינו, בטילה בששים כשאר איסורים. דהיינו שאם יש לכל הפחות ששים כנגדה, מותר המאכל (וצריך להפריש חלה שוב), ואם לאו אסור. נתערבה מין במינו, אוסרת תַּעְרֻבְתָּהּ עד מאה, דהיינו שרק אם יש לכל הפחות מאה כנגדה, מותרת{כא}. וגם כשהיא אסורה, כגון שנתערבה באותה עיסה שהפרישוה ממנה או בעיסה אחרת, ואין מאה כנגדה, ועדיין לא נאכלה, יכולה להישאל על ההפרשה בפני תלמיד־חכם בצירוף שניים עמו, כדין התרת נדרים (וכדלעיל סימן קס"ח סעיפים י"א י"ג). דהיינו שתאמר שהיא מתחרטת על שעשתה אותה חתיכה חלה, ואילו היתה יודעת שתתחרט לא היתה מפרישה, והם מתירים לה. ואחר־כך תפריש חלה שוב, אך בלא ברכה{כב}. וכל זה בחלת ארץ ישראל. אבל חלת חוצה־לארץ אינה אוסרת תערובתה, אפילו נתערבה שווה בשווה{כג}: