יום ב' שבוע פרשת נשא

סימן ק"ע

הִלְכּוֹת הפרשת חלה

[א] עיסה העשויה מחמשת מיני דגן, שהם חטים ושעורים, כֻּסְּמִין{א}, שבולת־שועל{א*} וְשִׁיפ–וֹן, חייבת בחלה. הן מכל אחד בנפרד, הן בעירוב קמח מזה ומזה, או שנילושו תחילה מכל מין בנפרד ואחר־כך נילושו יחד. אבל עיסת אוֹרֶז{ב} או דוֹחַן ושאר מיני קָטְנָיוֹת וכדומה, פטורה{ג}. והפרשה מן הקמח, אינה נחשבת חלה, אלא דוקא מן העיסה משנתערב הקמח במים, שנאמר{ד} ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. ועריסה, היינו עיסה. אבל טוב להמתין עד גמר הלישה, שתיעשה כל העיסה גוף אחד, ואז להפריש{ה}, וכן המנהג{ו}. ואם שכחו וכבר נאפה הכל, צריך להפריש מן הפת{ז}:

[ב] וזהו סדר ההפרשה. תברך תחילה בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש חלה, ואז תפריד בידה חתיכה מן העיסה{ח} (ושֵׁיעורה אחד ממ"ח כדלקמן סעיף ד'). ויש אומרים כי צריך גם לקרוא לה שֵׁם, דהיינו שתאמר אחר ההפרשה "הרי זוֹ חלה"{ט}. ואחר־כך תשרפנה באש (כדלקמן סעיף ה'). וראוי שתשטוף אחר־כך את יָדָהּ במים, או תקנחנה, כדי שלא יוותרו בה שאריות מן העיסה שהופרשה לחלה{י}. וכשמפרישים לאחרים (ברשותם{י*}), נוסח הברכה לפי מנהגינו הוא "על הפרשת חלה"{יא}. [ובחוצה־לארץ שמפרישים שתי חלות (כדלקמן סעיף כ"א) טוב שלא תפסיק ביניהן בדיבור, כדי שתחול הברכה "להפריש חלה" על שתיהן. אבל גם אם הפסיקה בדיבור ואף על פי שאינו מן העניין, ואפילו לא הפרישה השנייה עד אחר זמן רב, לא תברך שוב{יב}]:

[ג] אין להפריש לכתחילה אלא מן הַמֻּקָּף, דהיינו קרוב וסמוך. לפי־כך צריך שהחלה תהיה קרובה לעיסה, אבל אין צורך שתגע בה{יג}. ומותר לשבת בזמן הברכה וההפרשה{יד}. ואיש או אשה המפרישים חלה בפעם הראשונה, אף על פי כן אין לברך אז שהחיינו{טו}: