יום א' שבוע פרשת נשא

[לא] חובה להשגיח בפרט על תלמיד־חכם עני, לתת לו לפי כבודו. ואם אינו רוצה לקבל, מתעסקים לסחור לו סחורה, שמוכרים לו סחורה בזול, וקונים ממנו סחורתו ביוקר. ואם הוא יודע להתעסק בפְרַקְמַטְיָא, מלוים לו מעות לסחור בהם{קטו}. ואמרו רבותינו ז"ל{קטז} כל המטיל מְלָאי לתלמיד־חכם, זוכה ויושב בישיבה של־מעלה. ועוד אמרו{קיז} שכל הנביאים לא נתנבאו (הטובות והנחמות שאמרו) אלא לעושה פרקמטיא לתלמיד־חכם ולמשיא בתו לתלמיד־חכם, ולמהנה תלמיד־חכם מנכסיו וכו':

[לב] לעולם ירחיק אדם את עצמו מליטול צדקה, ויתגלגל בצער שלא יצטרך לבריות. וכן ציוו חכמינו ז"ל{קיח} עשה שַׁבָּתך חול, ואל תצטרך לבריות{קיט}. ולא זו בלבד, אלא מדת חסידות להתרחק מלקבל אפילו בתורת מתנה (כדלעיל חלק אורח־חיים הלכות דעות ומדות סימן מ"ח סעיף כ'). ולתלמיד־ חכם מותר לקבל אפילו צדקה בדרך כבוד, כדי שלא יתבטל מתלמוד־תורה{קכ}:

[לג] כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה, ומרמה את הבריות ונוטל, אינו מת מן הזִּקְנָה עד שיצטרך לבריות. והרי הוא בכלל מה שנאמר{קכא} ארור הגבר אשר יבטח באדם. וכל מי שצריך ליטול, ואינו יכול לחיות (זולתי בחיי צער קרוב למיתה) אלא אם־כן יטול, כגון זקן או חולה או בעל יסורים וכדומה, וּמַגִּיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, אם ימות או יחלה יותר, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאים. וכל מי שצריך ליטול ומצער עצמו, ודוחֵק את השעה וחי חיי צער, כדי שלא יטריח על הציבור, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כיוצא בו נאמר{קכב} ברוך הגבר אשר יבטח בי"י והיה י"י מבטַחו{קכג}: