צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
יום ו' שבוע פרשת בהעלותך
[ב] שלוש שנים הַלַּלוּ אינן נמנות תמיד מיום ליום, ולפעמים הן פחות משלוש שנים, ולפעמים יותר. כיצד. אם נטע אילן קודם ששה־עשר באב, כיון שיש לכל־הפחות ארבעה וארבעים יום עד אחד בתִשְׁרִי דהיינו ראש השנה (שהרי אב לעולם מלא, דהיינו שלושים יום. ואלול לעולם חסר, דהיינו תשעה ועשרים יום), נחשב לו שנה. מפני שארבעה־עשר יום, המה ימי השרשת אילנות בקרקע{ה}. ואחר כך שלושים יום בשנה נחשבים שנה (שכך דרשו חז"ל מן הפסוק{ו} ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחֹדש וגו', כשם שיום אחד בחודש נחשב חודש, כך חודש אחד בשנה נחשב שנה{ז}), ומונה עוד שתי שנים מליאות מִתִּשְׁרִי. ואף על פי כן כל הפירות שיחנטו (פירוש שנפל הפרח וכבר ניכר הפרי{ח}) אחר־כך עד חמישה־עשר בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, עדיין הם אסורים גם־כן משוֹם ערלה. ונמצא שאם היתה הנטיעה בחמישה־עשר באב שנת ה'תש"נ (או קודם לכן, עד חמישה־ עשר בשבט שלפניו באותה שנה) הפירות אסורים עד חמישה־עשר בשבט שנת ה'תשנ"ג. אבל אם נטע מיום ששה־עשר באב וְאִילך, אין נחשבת שנה זו לכלום, ומונה מִתִּשְׁרִי שלוש שנים מליאות. דהיינו כגון מששה־עשר באב שנת ה'תש"נ, עד תשעה ועשרים באלול שנת ה'תשנ"ג. ואם נטע מתשרי עד חמישה־עשר בשבט, אזי מונה שלוש שנים מיום ליום. כגון מאחד בכסלו שנת ה'תש"נ, עד אחד בכסלו שנת ה'תשנ"ג. ובשני האופנים האחרונים, אין הפירות שיחנטו עד חמישה־עשר בשבט (בשנה הרביעית) אסורים, כי דוקא באופן שיש קֻלָּא בתחילה להחשיב ארבעה וארבעים יום לשנה, יש חומרא בסוף להמתין עד חמישה־עשר בשבט. אך לכתחילה צריך להחמיר כדעת הסוברים שלעולם חייב להמתין עד חמישה־עשר בשבט של־שנה הרביעית{ט}:
[ג] פירות ערלה, צריך לשרפם אחרי תלישתם. ואם עשה מהם משקין, כגון יין, צריך לקברם, מפני שאי אפשר לשרוף משקין{י}. אמנם אין צורך להמתין עד שיתבשלו הפירות בעץ,
אלא רשאי לתלשם בעודם בוסר{י*}. ובחוצה־לארץ יש אומרים שאינם טעונים שריפה או קבורה, אלא זורקם לאיבוד, ואינו צריך לחשוש שימצאם ישראל אחר ויאכלם{יא}:
[ד] אין הבדל אם נטע גרעין או יֵחוּר (דהיינו ענף), או שעקר אילן{יב} ונטעו במקום אחר, או הרכיב ענף באילן אחר, או הבריך (דהיינו שעשה גומא בארץ, והשפיל אחד מענפי האילן, והטמין אמצעיתו בארץ, וראשו יוצא מצד האחר. ודוקא אם חֲתָכוֹ מעיקר האילן, או שאינו יונק ממנו), כולם חייבים בערלה{יג}. אבל בחוצה־לארץ, אין בהרכבה ובהברכה משוֹם ערלה{יד}: