יום ב' שבוע פרשת בהעלותך

[יט] ככרות לְחוּח (העשויות נקבים נקבים בצידם העליון) אם הם עבים באמצעיתם כשמונה מילימטר או יותר, צריך להפריש מהם חלה בברכה, אם נצטרף מהם כַּשֵּׁיעוּר בתוך כלי בהוצאתם מן המחבת (וכמבואר לעיל סעיף י"ב). ודוקא אז אחר האפייה. אבל בעודה עיסה, לא, כיון שבלילתה רכה ועדיין לא נתחייבה. הלכך אפילו אם הפרישה ממנה קודם האפייה אינו כלום, וצריכה לחזור ולהפריש בברכה אחר האפייה. ואם עביין מארבעה עד שבעה מילימטר, יש להפריש בלא ברכה. וכשהעובי שניים או שלושה מילימטר, פטורים לִגְמַרֵי, דכיון שהם כל כך דקים, אינם נחשבים לחם{נא}. והוא הדין לרקיקים הנקראים בשם בְּלִינְטשֶׁס ("חביתִיוֹת") שהם פטורים מטעם זה{נב}:

[כ] עיסה שנילושה ביין או חָלָב (באופן המותר כדלעיל הלכות בשר בחלב סימן קל"ו סעיף כ"ב) או שמן זית, ואפילו בשאר מֵי־פירות בלבד בלא שום טיפת מים, גם אותם שאינם משבעה משקין (שסימנם י"ד שח"ט ד"ם{נג}), וכגון מֵי רמונים, או במֵי־ביצים בלבד, אף על פי כן חייבת בחלה בברכה{נד}:

[כא] עיקר חיוב החלה, הוא בארץ ישראל. אלא שגם בחוצה־לארץ חייבים להפריש, מטעם שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ובזמן שהיו נטהרים מטומאת־מת על ידי אפר פרה אדומה, היתה המצוה ליתן לכהנים לאכול חלות טהורות בטהרה{נה}. ויש בזה עוד כמה פרטים שאין כאן מקומם. ומה שנוגע לנו הלכה למעשה הוא שבזמנינו שאין לנו עיסה טהורה, צריך להפריש בארץ ישראל חלה אחת, ושיעורה חלק אחד מארבעים ושמונה (כדלעיל סעיף ד'), ואסור לכהן לאכלה וכל־שכן לישראל, אלא שורפים אותה (כדלעיל סעיף ה') מפני שהיא טמאה{נו}. וחלת חוצה־לארץ שיעורה גם־כן אחד מארבעים ושמונה, אבל נותנים אותה לכהן לאכלה אף על פי שהוא טמא־מת, ודוקא בתנאי שיטהר תחילה על ידי טבילה במקוָה כשרה, או יתנוה לכהן קטן שהוא בחזקת טהור{נז}. ואם אין שם כהן כלל, שורפים אותה. ואם יש שם כהן אלא שאינו טהור, צריכים להפריש שתי חלות, הראשונה דַי אפילו במעט כגרגיר שׂעורה והיא נשרפת, והשנייה אחד מארבעים ושמונה ונאכלת לכהן{נח} אף על פי שלא טבל{נט}. (ומברך עליה לאכול חלה, כדלקמן סעיף כ"ב). וכך היה מנהגינו{ס} בתימן{סא}: