יום ב' שבוע פרשת שלח

[ח] סֻכַּר, הנעשה מקָנים מתוקים, אין נוהג בו ערלה, כיון שאינו פרי אלא מים היוצאים מן העץ שמבשלים אותם עד שהם נקפאים{כ}. וכן דין עַלֵּי עץ "קַאתּ" שלועסים ומוצצים אותם, שאין זו דרך אכילה, מה גם שאינו אלא אילן סרק, והתורה אמרה "עץ מאכל" (כדלעיל סעיף א'), וכן הוא מנהגינו{כא}. גם הדסים ווְרדים אין בהם משום ערלה, אף־על־פי שהם עצים, כיון שאינם למאכל אלא לריח, וכן המנהג{כב}:

[ט] ערלה שנתערבה בפירות היתר, אם הם מין במינו, כולם אסורים באכילה ובהנאה, אלא אם כן יש בהיתר מאתים כנגד הערלה. בין שנתערב יבש ביבש, בין לח בלח כגון יין ביין ושמן בשמן. ואם התערובת מין בשאינוּ מינו, כל שיש בהיתר ששים כנגד האיסור, מותר{כג}:

[י] בשנה הרביעית נקראים הפירות נֵטַע רְבָעִי, ועליהם נאמר בתורה{כד} ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קֹדש הלולים לי"י. ולפי־כך אסור לאכלם עד שיפדם. ודוקא הפירות עצמם, אבל הגרעינים והקליפות וכדומה, אף על פי שנוהג בהם דין ערלה (כדלעיל סעיף א') אין נוהג בהם דין נטע רבעי. ושנה רביעית, נחשבת לפי גמר שנה שלישית שלפניה. שאם נגמרה בחמישה־עשר בשבט (כמבואר לעיל סעיף ב'), אזי שנה רביעית נמשכת עד חמישה־עשר בשבט בשנה שלאחריה. ואם נגמרה בתשעה ועשרים באלול, נגמרת גם הרביעית בתשעה ועשרים באלול. ואם נגמרה באחד בכסלו, אזי גם הרביעית נגמרת באחד בכסלו{כה}. ודעת רבינו הרמב"ם{כו} שדוקא בארץ ישראל צריכים הפירות פדיון, אבל בחוצה־לארץ אין דין נטע רבעי נוהג. וכן הוא מנהגינו{כז}: