יום ג' שבוע פרשת מטות

[ט] הבנים ושאר האבלים, מנהגינו שהם הולכים סמוך לפני המטה עטופים בטליתותיהם על ראשם ומקצת גופם{טו}. וכפי ההלכה, על אביו ואמו, חולץ כתיפו והולך כך לפני המטה עד שיקבר. אלא אם־כן הבן הוא אדם גדול בתורה ואין כבודו לילך חלוץ־כתף, אינוּ צריך לחלוץ{טז}. ויש מקומות שנהגו כן, דהיינו שמוציא ידו (יש נוהגים הימנית, ויש נוהגים השמאלית) מתוך הבגד באופן שמתגלית כל ידו וזרועו, ומגופו עד כנגד ליבו, ומניח ידו על ראשו, והולך כך אחר המטה{יז}. ויש מקומות שלא נהגו לחלוץ כתף כלל{יח}, אבל הולכים לפני המטה{יט}:

[י] המנהג שהכַּתָּפים נושאי המטה אינם קבועים, אלא כל החפץ לזכות במצוה זוכה ומתחלפים מדי פעם. לפי־כך מותרים בנעילת הסנדל, כי אין חשש שמא תיפסק סנדלו של־אחד מהם ויתעכב מן המצוה{כ}:

[יא] מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. וירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכיה ולהזכיר שְׁבָחוֹ, אבל אסור להפליג בשבחו יותר מדאי. וכל המוריד דמעות על אדם כשר שמת, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו{כא}. ויש בזה גם־כן תיקון לעוון קֶרִי, והצלה לבניו הקטנים מן המיתה רחמנא ליצלן{כב}: