יום ב' שבוע פרשת מסעי

[כד] נוהגים לרחוץ ידיהם פעם אחת{נו}. ואם נוטלים מתוך כלי, אין לקחת אותו מיד מי שרחץ, אלא זה מעמידו וזה לוקחו. ואין מנגבים את הידים. (ויש נוהגים לומר הפסוקים{נז }ידינו לא שפכו וגו' כפר לעמך ישראל וגו' עד בקרב עמך ישראל{נח}). ומקפידים שלא ליכנס לבית קודם שירחץ ידיו. וכל מנהגי אבותינו, תורה הם{נט}:

סימן קפ"א

הִלְכּוֹת הקבורה ובית־הקברות

[א] קבורה האמורה בתורה, היא הנחת המת על הקרקע ממש, בחפירה עמוקה (ונוהגים שתהיה בעומק כ"מטר" ומחצה או יותר). ולא נהגו להניחו בארון עשוי מנסרים, ואפילו כהנים. ויש שמניחים אותו אֲפַ–רְקְדָן, דהיינו על גבו ופניו למעלה, ורובם מניחים אותו מוטה על צידו הימני כאדם ישן, אלא שמסובבים את פניו כלפי מעלה. יש נוהגים שרגליו יהיו לצד ירושלם עיקו"ת, כדי שכשיקום בתחָיית המתים, יוכל להשתחוות מיד בלא עיכוב, ויש נוהגים שראשו לצד ירושלם{א}:

[ב] אין קוברים מתים זה אצל זה, אלא אם כן היה הדופן המפסיק ביניהם יכול לעמוד בפני עצמו, והוא לפחות שש אצבעות (12 סנטימטר). ואם אפשר, יש להחמיר שיהיה ששה טפחים (48 סנטימטר) בין זה לזה. אבל האיש או האשה נקברים עם בנם ובתם, או עם בן או בת בנם ובתם. זה הכלל כל קטן שישן עמו בחייו, נקבר עמו במותו. אבל בן גדול עם אביו, או בת גדולה עם אמה, אינם נקברים יחד. ואפילו בקטנים, דוקא לקבור שניהם בבת־אחת. אבל אם כבר נקבר אחד, אסור לקבור אצלו את האחר{ב}: