יום ו' שבוע פרשת דברים

[יב] כהן שהוא ישן באהל שיש בו מת שהטומאה נכנסת בו, ואי אפשר לסגור בעדו למנוע את הטומאה, צריכים להקיצו ולהפרישו שילך משם. ואם הוא שוכב ערום אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם שיצא בכדי שיתלבש תחילה, שגדול כבוד הבריות. ומכל מקום אם נודע לו מן הטומאה, אסור לו לשהות שמה עד שיתלבש אלא צריך לצאת מיד{יז}. וי"א שמותר לו ללבוש דברים ההכרחיים{יח}:

[יג] קברי גויים אינם מטמאים באהל, משוֹם שנאמר{יט }אדם כי ימות באהל וגו' ובני ישראל קרויים אדם ולא הגויים{כ}. ויש אומרים שגם מת גוי, מטמא באוהל{כא}. לפי־כך נכון ליזהר שלא לילך על קבריהם, וכל שכן כשיש לחוש שמא גם משומד נקבר שם, שהמשומד דינו כישראל. וגם הולד שילדה משומדת מגוי, דינו כמו ישראל{כב}:

[יד] מותר הכהן להיטמא לקרוביו, ומצוה לו להיטמא להם. ואלו הם הקרובים, אשתו הראויה לו (שאינה פסולה לו, כגון גרושה), אביו ואמו, בנו ובתו, ואחיו ואחותו מאביו, שהיו בני קיימא, אבל לספק נפלים אינו מיטמא. ואינו מיטמא לאחותו המקודשת לאיש{כג}. ויש אומרים שדוקא לצורך קבורה או להביא לו תכריכין וכדומה, מותר ומצוה להיטמא. ולכן בשבת שאי־אפשר לקברו בו ביום, יש להחמיר שלא להיטמאות לו אפילו כדי לשמרו שלא יהא מוטל בבזיון. מיהו לצרכי קבורה, ודאי מצוה להיטמא להם, ואפילו שיש חברה־קדישא המתעסקים והוא אינו מתעסק כלל, מותר לו להיות שם בבית, שמא יצטרכו איזה דבר. ואינו מיטמא לקרובים אלא עד שיסתם הגולָל, ולא אחר כך{כד}: