יום ב' שבוע פרשת ואתחנן

[יח] כשם שהכהן מוזהר שלא להיטמא, כך מוזהרים הגדולים על הקטנים. שנאמר, אמור אל הכהנים ואמרת{ל}. ומזה שכתוב שתי אמירות, דרשו רבותינו ז"ל{לא }להזהיר גדולים על הקטנים. ודוקא לטמאם בידים, דהיינו להכניסם לאוהל המת. אבל אם הקטן מיטמא מעצמו, אין צריכין להפרישו, אך אם הגיע לחנוך יש להפרישו{לב}. ואשת כהן מעוברת, מותרת להיכנס באוהל המת מפני שהוא ספק ספיקא, שמא נפל הוא, ושמא נקיבה הוא{לג}, שהכהנות מותרות להיטמא{לד}:

[יט] הכהנים אינם יכולים לכוף קרובי המת, שימהרו להוציא את המת ממקומו כדי שהם יהיו רשאים להיכנס לבתיהם{לה}. אם לא כשהכהן הוא חולה שאינו יכול לצאת מביתו, כופים את הקרובים להוציא את המת, כדי שלא יבא החולה לידי איסור דאורייתא. ואם המת הוא נפל, כופים אותם בכל עניין ואפילו בשבת להוציאו על ידי גוי{לו}:

[כ] כתבו האחרונים שיש כהנים הנוהגים ללכת על קברי צדיקים, באמרם שקברי הצדיקים אינם מטמאים, וטעות הוא בידיהם לפי דעת רוב הפוסקים, וצריך להזהירם על כך. (וכן הוא מנהג הכהנים בקהילותינו שלא להקל{לז}). ואפילו קברי אבות העולם במערת המכפלה מטמאים, וכן קבר רחל אמנו ע"ה{לח}: