יום ו' שבוע פרשת עקב

[יא] מי שמת לו מת ולא נודע לו, אין חובה להגיד לו, ועל המגיד נאמר{יד} מוציא דבה הוא כסיל. ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונשואין ולכל שמחה, כי כל זמן שהוא אינו יודע הרי הוא כשאר כל אדם. וכן בעל היודע שמת איזה קרוב לאשתו, מותר לו לשמש עמה כיון שאינה יודעת{טו}. וכן בהיפך כשהבעל אבל והיא יודעת{טז}. אך אם הוא שואל אותו על קרובו (שמת) אם הוא חי, אין לו לשקר ולומר שהוא חי, שנאמר{יז} מדבר שקר תרחק. אלא יאמר בלשון דמשתמע בתרי אנפי, והלה ישער בעצמו שמת{יח}. ולבנים זכרים נוהגים להודיע כשמת האב או האם, כדי שיאמרו קדיש{יט}:

[יב] ידע שמת אחד מקרוביו ובכל זאת לא נהג אבילות תוך שבעה, בין בשוגג בין במזיד, משלים אותו כל שלושים. חוץ מן הקריעה, שאם לא קרע בשעת חימום (עיין לעיל סימן קע"ז סעיף א') אינו קורע, אלא בתוך שבעה דחשיב שעת חימום. ובתוך שלושה ימים, יברך גם־כן דיין האמת בהזכרת השם. ועל אביו ואמו, קורע לעולם{כ}:

[יג] יש אומרים כי קטן שמת לו מת, אינו חייב באבילות אעפ"י שהגיע לחינוך, ואפילו הגדיל תוך השבעה, כיון שבשעת מיתה היה פטור, בטל ממנו כל דין אבילות{כא}. ורק באבילות של־שנים עשר חודש על אביו ואמו שהוא משום כבודם, צריך הוא לנהוג{כב}. אך מנהגינו שהקטן שהגיע לחינוך, יושב להתאבל, ומתבטל מתלמוד תורה כל שבעה{כג}. ולעניין קריעה, עיין לעיל סימן קע"ז סעיף ט"ו: