יום ד' שבוע פרשת ראה

[ט] בשני וחמישי (והוא הדין במנחה של־שבת, ובראש־חדש וחנוכה ופורים{לג}), מחוייבים המנחמים ללכת אחרי התפילה לבית־הכנסת לקרות בספר־תורה. (ולגבי האבלים עצמם, עיין לקמן סימן קצ"ג סעיף ג'). וגם אם לא יהיו שם עשרה שלא שמעו הקריאה, יכולים לצרף עמהם אחרים, אם יש לכל הפחות ששה שעדיין לא שמעו הקריאה. ויש מקומות שנהגו להקל להוציא ספר־תורה מבית־הכנסת להניחו בבית האבל, ויש להם על מה שיסמוכו ובתנאי שיזהרו לנהוג בו כבוד. ויש שנהגו להוציא רק לכבוד תלמיד־חכם שמת, והם מתפללים בבית האבל אפילו בשבת בבקר (עיין לעיל סעיף ו'){לד}:

[י] יש מקומות נוהגין שלא לומר בבית האבל ההלל בראש חדש, ואפילו בחנוכה שגומרים את ההלל אינם אומרים אותו שם, ויקראנו כל אחד בביתו אח"כ, מפני שהוא חיוב, ובראש חדש אינו צריך{לה}. ובמקום שאין מנהג ידוע, יש לאמרו אפילו בראש חדש, כיון שכבר נקבע בתפילה, ואפילו האבל עצמו יקרא את ההלל{לו}. ואם יום השביעי הוא בחנוכה, אזי לאחר שהלכו המנחמים שפסקה האבילות, יאמר גם האבל הלל, מפני שהוא חיוב. וראש חדש שחל בשבת, לפי כל הדעות אומרים הלל בצבור גם בבית האבל, מפני שאין אבילות בשבת (כדלקמן סימן קצ"ה סעיף א'){לז}:

[יא] מלבד הסעודה הראשונה אחרי הקבורה, שמן הדין אסור לאבלים לאכול משלהם (כדלעיל סימן קפ"ה סעיף א') מנהגינו שהמנחמים מביאים צרכי מאכל ומשתה כל שבעת ימי האבל{לח}, ערב ובקר וצהרים, ואוכלים עמהם יחד. ומלבד פת ובשר ומיני טיבול, יש נוהגים להביא גם כן עבור האבלים תבשיל של־עדשים וביצים מבושלות. וזהו סדר הסעודה, כשמביאים השמשים לחדר את המים לנטילת ידים, נוטלים לאבלים ראשונה (ויש נוהגים שהשמש אוחז אז את כלִי הנטילה בשמאלו, וכלִי קבלת המים בימינו כשהוא מוגבה באוויר, דהיינו שלא יהא מונח על גבי הקרקע או איזה חפץ){טל}. ומקפידים לשפוך את המים הללו שלא יטלו עליהם המנחמים{מ} (וקצת נוהגים כן גם במים אחרונים). והגדול שבמנחמים מברך המוציא, ובוצע (ומטבל במלח) ונותן לאבלים הפרוסות בידיהם, ולשאר המנחמים מניח לפניהם{מא}, ואוכלים. ומגישים לאבלים לשתות יין, או יין־שרף, כמו שנאמר{מב} תנו שכר לאובד ויין למרי נפש{מג}. ודורש ת"ח בסוף הסעודה מעין המאורע. וקודם למנצח בנגינות, אומרים מזמור שמעו זאת כל העמים{מד}: