יום ב' שבוע פרשת ראה

[ג] אין המנחמים רשאים לפתוח פיהם עד שיפתח האבל תחילה, כמו שמצינו באיוב, שנאמר{ז} ואין דובר אליו דבר, וכתיב אחרי כן פתח איוב את פיהו, וַהֲדַּר{ח}, ויען אליפז התימני{ט}. ואולי מפני זה נהגו שהאבל פותח במספדות ואומר, הצור תמים וגו' (כדלקמן סעיף ח'){י}. ובשאר היום כשבאים מנחמים ואין אומרים מספדות, אם ניכר שאינו מדבר מתוך צערו, או מפני יראת הכבוד, רשאים לפתוח בדיבור לפניו{יא}. וכשרואים המנחמים שהאבל פוטר אותם, אינם רשאים להישאר לישב אצלו{יב}:

[ד] אבל או חולה, אינם חייבים לעמוד לכבוד תלמיד חכם או זקן (ומכל־מקום רגילים שעושים לו הידור{יג}). דרך ארץ הוא שאם אחד רוצה לכבד את חבירו ולקום מפניו, אומר לו חבירו שב. אך לאבל או לחולה לא יאמר כן אם רצונם לקום לכבודו, מפני שמשמע שב באבילות שלך, שב בחולי שלך{יד}. בְּרַם לכבוד ספר תורה, חייבים גם הם לעמוד{טו}:

[ה] לא יאמר אדם, לא נפרעתי כפי מעשי הרעים, וכיוצא בדברים אלו. שלא יפתח פה לשטן{טז}. ולא יאמר אדם לאבל, מה לך לעשות, אי אפשר לשנות מה שעשה הקדוש ברוך הוא, כי זה כעין גידוף, דמשמע הא אם היה אפשר לשנות היה משנה. אלא צריך האדם לקבל עליו גזירת השם יתברך באהבה{יז}: