יום ד' שבוע פרשת כי תבוא

סימן קצ"ב

הִלְכּוֹת איסור נישואין לאבל,

והלכות חתן או כלה שנעשו אבלים

[א] כל שלושים אסור לאבל לישא אשה, אפילו ללא סעודה. וכן אשה אבלה אסורה להינשא עד לאחר שלושים. ולאחר שלושים מותרין, אפילו על אב ואם, ואפילו לעשות סעודה{א}. אך לקדש אשה בלא סעודה, מותר מן הדין אפילו ביום המיתה שמא יִקְדְּמֶנּוּ אחר בָּרחמים{ב}:

[ב] מתה אשתו, לא ישא אחרת עד לאחר שלושה רגלים, כדי שעל ידי שמחת הרגלים תשָּׁכח ממנו אהבת הראשונה בזמן שיהיה עם השניה, שלא ישתה בכוס זה ויתן דעתו על הראשונה. ולכן ראש השנה ויום הכפורים, אינם חשובים כרגלים לענין זה{ג}, וי"א שגם שמיני עצרת אינו נחשב לרגל בפני עצמו לענין זה{ד}. ואם עדיין לא קיים מצות פריה ורביה{ה}, או שיש לו ילדים קטנים, או שאין לו מי שישרתנו, אינו צריך להמתין, ומותר לקדש מיד ולעשות הנישואין אחר שבעה, אך לא יבוא עליה עד לאחר שלושים יום. ואם לא קיים מצות פריה ורביה, מותר לבוא עליה אחר שבעה{ו}. ואשה שמת בעלה, צריכה להמתין תשעים יום, כמו שיתבאר בס"ד לקמן חלק אבן העזר:

[ג] מי שהכין כל צרכי חופתו, ומת אחד מן הקרובים של־חתן או של־כלה ואפילו אבי החתן או אם הכלה, בזמנינו כיון שיכולים גם אחרים להכין צרכי הנישואין, אעפ"י שיפסידו מה שהכינו, דוחים את הנשואין עד לאחר שבעת ימי האבל{ז}: