יום ו' שבוע פרשת ניצבים

[ג] באמצע יום שביעי (או בלילה מוצאי שביעי), מנהגינו שהאבלים עושים סעוֹדה גדולה משלהם, ומזמינים לה את המנחמים שבאו אליהם כל שבעת ימי האבל, והיא נקראת בפי־כל בשם "הַבְרָאָה"{יב}. ודוקא אז, לפי שכבר קמו מאבלם. ולכן כשחל יום השביעי בשבת, המנהג לדחותה ליום ראשון{יב*}. ומקרוב שינו רבים את המנהג, וקבעו סעודה זו במוצאי יום הששי לאבילות, ולא עוד אלא כשחל יום שביעי בשבת מקדימים הם אותה לליל ששי, ולא נכון לעשות כן{יב**}:

[ד] ביום שלושים, נחשב גם כן מקצת היום ככולו. וכיון שאז אין מנחמים, לכן תכף כשתנץ החמה בטלה ממנו גזירת שלושים{יג}. ואם חל יום שלושים בשבת, מותר לו להסתפר בערב שבת שהוא יום כ"ט, מפני כבוד שבת{יד}. ויום השלושים מונים מיום הקבורה ולא מיום המיתה, אפילו לא נקבר עד אחר כמה ימים{טו}. ומקרוב יש נוהגים גם אז לעלות לקבר{טז}, ולעשות ביום זה בביתם (או בבית־הכנסת) לימוד וסעוֹדה והשכבה{יז}: