יום ג' שבוע פרשת ניצבים

[ז] אמרו רִבותינו ז"ל{יט} אחד מבני המשפחה שמת, תדאג כל המשפחה. משל למה הדבר דומה. לכיפה (פי' כמין קשת) של־אבנים. כיון שנזדעזעה אחת מהן, נזדעזעו כולן. כלומר שמדת הדין מתוחה כנגדם עד שתתרפה מעט מעט. כי כל שבעה החרב שלופה, ועד שלושים היא רופפת (פי' עולה ויורדת) ואינה חוזרת לתערה עד שנים עשר חדש. לפי־כך שלושה ימים הראשונים, יראה האבל כאלו חרב מונחת לו בין כתפיו. משלושה עד שבעה, כאלו זקופה כנגדו בקרן זוית. משבעה ועד שלושים, כאלו עוברת לפניו בשוק. ואחר כך כל אותה השנה, עדיין מדת הדין מתוחה כנגד אותה משפחה. ואם נולד בן זכר באותה משפחה, נתרפאה כל המשפחה. ודוקא זכר, שֶכְּשֶׁזכר בא לעולם, שלום בא לעולם. וכל אחד מהחבורה שמת, מדת הדין מתוחה כנגד כל החבורה, וידאגו כולם{כ}:

[ח] כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים, הרי זה אכזרי. אלא יֵעוֹר משנתו, ויפחד וידאג ויפשפש במעשיו אולי ינצל מחרבו של־מלאך המות. הרי הוא אומר{כא} הִכִּיתה אותם וְֽלֹא חלו, מִכְּלַל שצריך להקיץ ולָחוּל ולחזור בתשובה{כב}: