תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
יום ב' שבוע פרשת האזינו
[ט] וכן כשחל אסרו־חג בשבת, כגון שביעי של־פסח שחל ביום ששי בארץ ישראל, מתחיל למנות השבעה מיום שבת, אף־על־פי שאינו יושב להתאבל אלא ממוצאי שבת{לה}. ובשבת זו, נוהג אבילות בדברים שבצינעא (עיין לעיל סעיפים א' ב'), וכן יתר העניינים הם כמו שבת שבתוך שבעת ימי האבל שנתבארו לעיל{לו}:
[י] אף על פי שאין אבילות ביום טוב וחול המועד, ואפילו גזירת שלושים אין בהם, מכל מקום כיון שאסור בהם בתַספורת מחמת המועד, לכן עולים למנין שלושים, ומונה שלושים מיום הקבורה. ויום שמיני עצרת אף על פי שהוא רגל בפני עצמו, מכל מקום כיון שלא התחיל עדיין באבילות, אינו מבטל, וגם במניין השלושים אינו נמנה רק ליום אחד{לז}:
סימן קצ"ו
הִלְכּוֹת הָרְגָלִים שמבטלים
גזירת שבעה ושלושים
[א] הרגל מבטל גזירת שבעה, וגזירת שלושים. כיצד. הקובר את מתו קודם הרגל ונהג אבִילות, כיון שבא הרגל מפסיק את האבילות. ואפילו נקבר בערב יום טוב לעת ערב באופן שחלה עליו אבילות, אפילו שחלץ מנעליו רק שעה מועטת קודם יום טוב, מפסיק את האבילות ונחשב לו כאלו כבר נהג אבילות כל שבעה, ויום טוב ראשון הוא יום שמיני ומשלים עד שלושים (ועיין לקמן סעיף ח'). ואפילו אם היה ערב יום טוב ביום שבת, ושמע שמועה קרובה סמוך לערב, אף על פי שבשבת אין נוהג אלא דברים שבצינעא, כיון שנהג אפילו רק בזה (דהיינו שמנע עצמו מתלמוד תורה שעה קלה בשביל האבילות, או מרחיצה או משאר דבר של־צינעא), גם כן הרגל מבטל את השבעה{א}:
