אבילות החורבן 1

אנחנו נמצאים כידוע בחודש אב, זה זמן של אבילות על החורבן, ואנחנו כבר עוסקים בכל מיני הנהגות אבילות, כפי איך שמבואר בגמ' ובשו"ע ובמשנ"ב את ענייני אבילות שמישך שייכי לימים האלה, ואנחנו מנסים קצת להתבונן ולהיכנס לתוכן העניין, בפרט כשבעצם תשעה באב עצמו ממשמש ובא, שתשעה באב בעצם כל היום כולו מוקדש בעצם לקינה ולאבל על החורבן, שנזכה אולי שיבנה ביהמ"ק עוד לפני תשעה באב, אבל למעשה אנחנו כעת בערב ת"ב, כל בחור טוב כל בן עליה מנסה בעצם להשתדל לראות איך הוא יכול להיות שייך לאבילות הזאת, כך היא המציאות.

מה קורה למעשה האם באמת אנחנו מתאבלים ומצטערים? הרבה מאוד לא מצליחים בכלל להגיע לאיזשהו אבילות וצער, מנסים ולא בדיוק מצליחים, וודאי לא מוצאים בזה איזשהו משהו, מרגישים בזה איזשהו משהו לא טוב, לא מרגישים בזה איזשהו משהו חי, משהו של איזשהו עשיה, הרבה קשה להם בכלל לנסות להיכנס לעניין הזה, כאילו המציאות של להתאבל ולהרגיש את החורבן זה להיכנס לאיזה מין מנהרה חשוכה של דיכאון, ומפחדים בכלל להתחיל לנסות להיכנס לזה, חושבים נוּ בשלמא אלול עשרת ימי תשובה ר"ה יום כיפור, עובדים לשפר ולתקן דברים שאנו מעונינים בהם גם כל השנה, ולעשות תשובה על אשר חטאנו. נוּ מגיע מוצאי יו"כ, "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ"; "כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט, ז), מרוצים, נוּ יצא משהו מכל העבודה של כל התקופה הזאת של כל ה -40 יום של אלול ר"ה עשי"ת יו"כ, עד שיש כאלו שאפי' מוזיקה מדליקים במוצאי יו"כ ממש הם בשמחה, כבר רצה האלוקים את מעשיך, אבל ת"ב במה זה בעצם נגמר, לא נגמר בטוב, נגמר באיזה דיכאון, מתחיל באיזה דיכאון וסופו דיכאון, אז זה בעצם ליכנס לאיזשהו דיכאון ללא מוצא, כך בעצם הרבה זה ההרגשה שלהם, אז בואו נתבונן מה בעצם מצופה מאיתנו? מה המהות של אבילות וצער על החורבן? ואיך בעצם מגיעים לזה?

צריך לדעת שהבעיה הראשונה שלנו בעצם בענין, שאנחנו לא הולכים נכון בסדר של הדברים; אנחנו למעשה עוסקים ישר בדבר המרכזי להתאבל על החורבן, והנה באמת עדיין אנו איננו יודעים אם החורבן היה דבר באמת נורא או לא, וכל זמן שאין אנו יודעים זאת, לא שייך כלל שנצליח להתאבל אף אם מאד נתאמץ. ובאמת שגם להתבונן בתחילה בחורבן אינו נכון, לפי שא"א לדעת הפסד החורבן אם אין אנו יודעים מה היה המצב בהיות בית המקדש בנוי; הן המצב הרגשי של עם ישראל, והן המצב המציאותי. אנחנו פשוט צריכים ס"ה לקלוט מה היה שם, תיכף נראה לקלוט מה היה שם, כשנקלוט מה היה שם, מה היה ואיננו, אנחנו לא נגמור מלבכות ולהתאבל. באמת שאנו לא אשמים שזה המצב "וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה" וכדאמר בנדרים (נ,ב): "אבותינו אמרו נשינו טובה, אנו אפילו בעינינו לא ראינו".

דוגמא לדבר, אחד הגיע לשכונה וסמוך לזה יצא הרינה במחנה שזוג פלוני נתגרשו, ואותו תושב חדש לא מתרגש מידי ולא מצטער מידי, אך הותיקים שהיו בחתונה והכירום מתחילה ואת חשיבות הבית אשר בנו והילדים זה שנים רבות, ועתה פתאום שומעים שמתגרשים הרי הם בהלם ובצער נורא, הרי דבלא להכיר הצד והטובה אשר היתה מראש קשה להתאבל על החורבן.

ויש בזה עוד נקודה, והיא אשר גם כאלה שעברו טרגדיה גדולה ונוראה רח"ל, נגיד דוגמא, ילדים שגדלו בבית והכל היה טוב ויפה וקרה איזה אסון וההורים שלהם נהרגו בתאונת דרכים או באיזה פיגוע, לצערינו קרה כאלה דברים, ממש חרב הבית, חורבן הבית אין בית אין הורים, או ילד בבית עם הורים, ובאיזשהו שלב הגיעו למצב גירושין וחרב הבית, והוא נע ונד ואין בית ואין יציבות, תלוי בין שמיים לארץ, ילדים קטנים, הכל היה, משפחה חמה נעימה אוהבת מסורה, אבא אמא נגמר, ברגע אחד חרב עליהם עולמם, חרב ביתם.

המציאות היא שבמשך הזמן באיזשהו צורה הם נכנסים לאיזשהו שיגרת חיים, באיזה צורה איך שזה אמור להיות, אם יהיה סבא וסבתא או דודים או סתם ישראל רחמנים בני רחמנים שמגדלים אותם והם נכנסים לאיזשהו מסלול, עד שהם בעצם מגיעים למצב שלא יהיה, המציאות מה שקורה איתם, זה לא יהיה שבכל עת אשר מאיזשהו סיבה יזכירו להם את המציאות הטרגית שלהם, את המצב האומלל שלהם הם יתחילו לבכות, הם כבר נכנסו לאיזשהו שיגרת חיים, ולמרות שהם עצמם בסבל, הם עצמם הסובלים הראשיים של המצב הזה, ומאז שקרה להם האסון ועד עתה, עד ועד בכלל, הם עדיין בתוך המציאות של הצרה, בכ"ז המציאות היא שלא בכל עת אשר יזכירו להם אבא ואמא אינם או הלכו לעולמם, או היה גירושין וכדו' הם לא יתחילו מיד לבכות, זאת אומרת שבעצם כדי לבכות גם מי שהוא עצמו הבעל דבר בעצם של הצער עצמו, גם הוא עצמו לא בוכה אלא א"כ יש לו איזשהו התעוררות,  שקרה משהו שמעורר אותו לחוש שוב את עוצמת האסון ואת עוצמת הטרגדיה שהוא עצמו עבר, כך זה מציאות קיימת גם בבנ"א שהם עצמם עברו את הצרה.

ומצינו כעין זה בהא דמבואר בשו"ע (שמז-א) לא יעורר אדם על מתו ל' יום קודם הרגל. והנה מדובר באדם שמת לו מת ואין לו לעורר על מתו וכו' משום שזה מצערו סמוך לרגל, הרי לך דאף מי שחווה את האובדן והוא שייך להצער, בכ"ז במשך הזמן צריך להתעוררות כדי להרגיש שוב את צערו, וכשיעורר הוא ממש בתוך הצער, דלכן הוא דאסור לעשות זאת סמוך לרגל. וכן בכל טרגדיות שאירעו לאדם כגירושי הוריו וכו', הנה כדי לחוש את הצער לאחר זמן הוא צריך לשבת ולהעלות זכרונות מאשר היה ואיננו כדי להגיע לצער. וכל זה באדם שהיה שייך לטוב ועבר בעצמו את האסון לפני שנים רבות, וכגון בנושא חורבן ביהמ"ק מי שהיה חי אז והיה צעיר בעת החורבן, ונתבגר ונזדקן כעבור כמה עשרות שנים מהחורבן, שאף הוא כדי להתעורר להצער הוא צריך להעלות זכרונות מחוויות שהיו בעת שביהמ"ק היה קיים והעם ישב על אדמתו בטח בדד.

ואילו אצלינו יש בעיה נוספת; שלא היינו כלל בזמן הטרגדיה ולא היכרנו מצב אחר [אף שהתוצאות של הטרגדיה קיימות אף לנו, אך לא היינו שם] לכך אנחנו צריכים ללמוד ולהכיר ולדעת את הטרגדיה ורק אח"כ שייך להתאבל, כמו שרק כשאנו קוראים סיפורים על השואה אנו יכולים להתאבל. אמנם אצלינו גם זה לא יעזור לפי שא"א להבין את הטרגדיה של החורבן בלא שנדע כמה היה טוב קודם, כי הרי עיקר הטרגדיה והאסון הוא רק מתוך הטוב אשר היה קודם, וכשאין מכירים באשר היה אין סיכוי להבין מה הפסדנו. וכן באנשים ניצולי שואה שהכרנו שעברו בעצמם את הנורא שבסיפורים של האנושיות, והנה הם לא כל הזמן היו מתאבלים ומצטערים, ורק מידי זמן היו יושבים להעלות זיכרונות ומתארים את המצב ומספרים סיפורים, ואז מצטערים ומתאוננים על כך.

זאת אומרת שכדי בעצם להרגיש צער אבילות, צריך דבר ראשון התעסקות והעלאת זכרונות מהמציאות הטובה שהיתה קודם, ואח"כ להכיר את המציאות והאירוע והטרגדיה שהיתה שם, ורק אח"כ יכול להגיע שלב האבל, אבל בלי שנתעסק נחוש ונחווה מה בעצם היה שם, עוד אין על מה להתאבל בכלל ולא שייך בכלל שאנחנו נרגיש צער. צריך להיות בזה בעצם איזשהו מהלך הדרגתי שמצריך אותנו להתבונן קצת מה היה שם, ותיכף נראה, שבשביל זה יש את השלושת השבועות שמתחיל משבעה עשר בתמוז, ואח"ז תשעת הימים שבוע שחל בו ותשעה באב עצמו.

אז דבר ראשון אנחנו צריכים לדעת שהמציאות שהיתה שם, בלי קשר אלינו, גם אם זה לא קשור אלינו בכלל, היתה שם איזשהו טרגדיה נוראה ועצומה, היתה שם שואה נוראה, ואנחנו צריכים לראות את זה בצורה הזאת, כמו שאחד קורא סיפור רע בספר סיפורים, וכמו שאדם קורא ספר שמתאר איזשהו חורבן גדול, איזשהו אסון טבע נוראי אפי' איזה רעידת אדמה נוראית ואת כל מה שהיה בעקבות הרעידת אדמה, את הבתים שנפלו על יושביהם שרבבות אנשים נשארו בלא בית, ושחלק מהקרובים שלהם נפצעו ונהרגו, דברים נוראים, והוא קורא את זה בתיאור חי, הוא מתחבר למה שהוא קורא, והוא מתמלא צער בלי שום עבודה, אלא בעצם המציאות שהוא חש מה היה שם, אפי' שזה לא שייך אליו הוא מתמלא צער, הוא לא צריך לעשות איזה עבודה כדי להצטער כי הוא קצת מתבונן מתוך המציאות שהוא קורא, איזשהו תיאור חי שמתאר איזשהו אסון איזשהו מלחמה שהיה שם, איזשהו אסונות נוראים הריגות ופציעות ושבי קשה מכולן, וכו' וכו' הוא כולו מתמלא צער ויגון, זה דבר טיבעי בלי שום צורך באיזשהו עבודה, אז בשלב א' בעצם מה שמוטל עלינו, אינו אלא להיות כקורא איזשהו ספר מתח על איזשהו טרגדיה נוראה שקרתה אפי' בלי שום קשר אלי, רק כדי לדעת באמת מה היה שם.

הנה כבר בחומש מבואר שכשיגיעו עם ישראל לארץ ישראל ויירשוה וכל אחד ישב בביתו באדמתו, לא תהיה הצורה שכל אחד במקומו מקיים תורה ומצוות בפני עצמו, אלא כל ערי ארץ ישראל יהיו מחוברים ומקושרים למרכז אחד, ועיקר החיות תהי' מהמרכז הזה. ובכל הזמנים הגדולים השמחים והמרוממים כל העם נמצא בירושלים בביהמ"ק, בג' רגלים: שם חוגגים את חג הפסח, שם חוגגים את חג הסוכות, ושם חוגגים את חג שבועות.

ובפסוקים מבואר שכל דבר רציני נוסעים לירושלים לביהמ"ק, ואין מקריבים קרבנות בכל מקום שירצו אלא רק בביהמ"ק: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה; וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וגו'; וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם וגו';  וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וגו'; וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וגו'; כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" (דברים יב').

והנה חז"ל גם דאגו שיהיה "מצב" בירושלים, במסכת מע"ש (ה-ב): "כרם רבעי היה עולה ירושלים מהלך יום אחד לכל צד", ובגמ' (ר"ה לא,ב) 'כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות' - והיינו להרחיב הלב בלראות ריבוי עצום של פירות מרהיבים. נתאר לעצמינו שני בני תורה עולים לרגל לירושלים ונכנסים ורואים משטחים מרהיבים וססגוניים של פירות וגוונים שונים, ואחד מתפעל מיופי הפירות, והשני אמור לו; וכי זה באנו לראות, הרי באנו לראות עבודת הקרבנות והשראת השכינה דבית המקדש?! ועתה מי משניהם צודק? הנה המתפעל מהפירות צודק, שהרי חז"ל תיקנו זאת, וכי תיקנו להסית אותנו לחלק טפל?! אלא ודאי שכשאדם מתפעל מיופי ומריבוי הפירות זה מתחבר לו לביהמ"ק ושהכל מגיע מגודל כבודה וזה מרבה אצלו כבוד שמים.

ובמתניתין סוטה (ט, יב): "מיום שחבר ביהמ"ק וכו' ניטל טעם הפירות". ויל"ע, חורבן הבית הוא הפסד רוחני ולא גשמי? ועוד אף אי זה קשור לחורבן, מ"מ מה הענין להדגיד העדר טעם בפירות? תשובה: אף הדברים הגשמיים הטובים מגיעים מהקירבה להקב"ה, וכשנתרחקנו הפסיקה הטובה הזאת, וכל טובה אף גשמית באה מקשר וקירבה להקב"ה, וכשבעת ריחוק מה' זה נעלם זה עצמו כבוד שמים שבהעדר קירבה לה' אין טובה. ואף בזה שנים ישבו ואכלו פירות אחר החורבן, ויאמר האחד לחבירו; השמת אל ליבך שהפירות פחות עסיסיים, וזה מעת החורבן שניטל טעם הפירות? וחבירו ענהו; נוּ מאי נפק"מ יותר טעים פחות טעים. ויל"ד מי יותר צודק? תשובה: אם המשנה כותבת זאת, נשמע מזה שצריך להרגיש זאת שהריחוק מהקב"ה מפסיד טעם הפירות, וכיון שהך חסרון טעם הוא משום דבר טוב שנעדר משחרב הבית הנה  ירגיש ויצטער ע"ז, וזה באו חז"ל להדגיש במשנה זו.

בוא ננסה רגע משהו לחשוב מה היה שם, רק לראות את פסוקי הנביאים מאיזשהו שלב התחילו להתכונן לבניין ביהמ"ק, בנביא עצמו מדבר שכבר בזמן שאול ואבנר כבר התחילו מגביות לבנין ביהמ"ק, שנים רבות לפני שנבנה בנין ביהמ"ק העם היה עסוק כבר במגביות לבנין ביהמ"ק, וזאת למרות שביהמ"ק לא היה בזמן שאול ולא בכל העשרות שנים שדוד המלך היה מלך, רק בזמן שלמה המלך, אך עשרות שנים קודם אספו לבנין ביהמ"ק.

בנין ביהמ"ק איך שכתוב בפסוקים עצמם שם בדברי הימים ובמלכים, זה היה בנין רם ונישא בנין בגובה מאה אמות, זה בערך 17 קומות במושגים שלנו, אבל הכל קומה אחת, ז"א בנין שהגובה של הקומה שלו של האולם, של הביהמ"ד, זה בגובה מאה אמות, וכתוב שם שהבנין לשם ולתפארת.

ובמסכת מדות (ב, ג): "כל הפתחים והשערים שיו שם גבהן 20 אמה ורחבן 10 אמות חוץ מפתח של אולם שגבהו 40 אמות ורחבו 20 אמות בלא שער". והנה עשרים אמות אפילו לשיעור הקטן דהגר"ח נאה ז"ל זה 10 מטר, ולהחזו"א 12 מטר, וזה גובה של בנין ג' קומות, וזה גובה דלת אחת, ורחבה 5 מטר, נתאר נא לעצמינו פתיחת ונעילת דלת עוצמתית שכזו! ושם (ד, א): "שכל הבית טוח בזהב". עוד שם (ב, ג): "כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב, חוץ משער ניקנור מפני שנעשה בהן נס".

וכל הסיבה שנצטוו לבנות בית רם ונישא כ"כ זה כדי להרבות כבוד שמים לשם ולתפארת, כמבואר בפסוק "וְהַבַּיִת לִבְנוֹת לַה' לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכָל הָאֲרָצוֹת... לִבְנוֹת בַּיִת לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א' כב, ה-ו), כי היופי וההדר של בית ה' הוא ענין גדול וכבוד שמים שיהי' גאוה וגדולה לחי עולמים ברוב פאר והדר אף בהאי עלמא.

אנחנו היום מרוב הגזירות והשמדות והגלויות אנחנו היום וזה המצב של היום, אנחנו פיתחנו לעצמינו; לא משנה החיצוניות העיקר הפנים, העיקר ההרגשה הפנימית לא משנה בניינים וחיצוניות העיקר הנשמה של הענין, וזה נכון, באמת כי אין לנו היום את האפשרות למלוכה וממשלה להוד וההדר מה שהיה שם, אבל בביהמ"ק זה היה שם הכל לכבוד ולתפארת, היה מהלך אחר.

ביהמ"ק היה בנוי בתקופה הכי גבוהה ורוממה של עם ישראל בימי שלמה המלך, זה היה תקופת השיא של העם היהודי, שלמה המלך היה מושל בכיפה הוא מלך על כל העולם כולם, זה היה כמו אמריקה ורוסיה ביחד, הכוח והממשלה שלו על כל העולם כולו, והוא בנה את ביהמ"ק בעוז והדר שמי שרק יקרא שם במלכים, ובדברי הימים בעיקר, את האריכות ואת התיאור של הכמה טונות של זהב היה שם ושל כסף ושל נחושת ועצים לרוב ועשרות אלפים שבנו את ביהמ"ק, זה מבהיל רק לקרוא את הפסוקים מה היה שם.

ובוא ננסה לתאר לעצמינו רק את החוויה שהיה, כל העם היהודי שלוש פעמים בשנה צועד לביהמ"ק, הולך לביהמ"ק עליה לרגל, כל העם מגיע לביהמ"ק ביהמ"ק היה מרכז החיים של העם היהודי.

אנחנו יכולים לתאר לעצמינו; רחמנא ליצלן נופלת פצצה ומוחקת את הבנין הזה ולא משאירה ממנו כלום, איזה הלם זה יהיה לכל מי ששייך לישיבה?! אני מדבר אף בלא שיהיה שם שום הרוגים. פצצה תיפול ותמחוק את מרכז רוחני בעלזא, מה יהיה לכל בעלזא חסיד?! איזה הלם יהיה הדבר הזה?! לא מדבר על כזה דבר שהתחיל משהו בישיבה שהתחילו הצרות כאן בישיבה לא היה מישהו שלמד בישיבה שלא היה שבור ורצוץ מעצם המציאות הזאת שבישיבה שהיא בית חיינו קרה מה שקרה, כשזה התחיל עוד בשלבים הכי התחלתיים לא יכלו לעכל את זה את המציאות הזאת, לא מדבר על איזה דינים, אז, היה איזה דינים, איזה דין להתאבל, איזה דין להצטער?! כל מי שמיישך שייך למשהו שזה מרכז החיים שלו, וקורה שם משהו רע, הוא עובר הלם הוא עובר חורבן נורא.

עכשיו, בוא נתבונן עוד משהו; אז השלב הראשון זה כפי שאמרנו, זה אפי' בלי שייכות אלינו, גם אם זה לא היה לזה שום שייכות אלינו, עצם הדבר, להתבונן מה המשמעות, אפי' המשמעות לקרוא כמו קורא ספר סיפורים שמתאר את מה שהיה שם, עם שלם, "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס" (איכה א, א), לתאר איזה איגרא רמה לבירא עמיקתא מה שהיה שם, פשוט לקרוא את פסוקי איכה במשמעות הפשוטה שלהם בלי דינים בכלל, רק לקרוא את מה שהיה שם, את המשמעות מה שהיה שם.

עכשיו בוא נאמר; אחד קורא ספר שלם, שמתאר שם איזשהו עשיר גדול מאוד, ואיזה כוח היה לו לו ולעשירות שלו, ואיך התפרס העשירות שלו, ואיך באיזשהו שלב הוא נפל מדחי אל דחי עד שהוא הגיע למצב של לחזר על הפתחים, ובאיזשהו שלב הוא קצת התאושש וחזר להיות כאחד העם, והוא רואה שם איזה תיאור בצבע חי על כל הנפילה של אותו עשיר, והוא חי וקורא את הסיפור בצורה שמתארת, וזה עושה לו צער בתור הצער של החוויה של הסיפור הזה, ובעצם נודע לו שזה היה אבא שלו, ואבא שלו אף פעם לא סיפר לו את זה אבל יצא ספר על נפילתו של אבא שלו, ושבעצם הוא עצמו גם שייך להפסד ולנפילה הזאת, כמה ירבה צערו ע"ז, אז בעצם יש את השלב הראשון להכיר מה היה שם, השלב השני איפה זה שייך לנו שאנחנו עצמינו ההפסד שיש לנו עד היום הענין, ותיכף עוד נראה, אם הולכים בצורה כזאת, אז לא צריך לעשות איזשהו עבודה להתאבל ולהצטער אלא זה בא ממילא.

עכשיו בוא נראה עוד איזשהו חלק, מה שהזכרנו קודם, יש איזשהו הרגשה כאילו להיות עצוב זה איזשהו משהו מדכא, משהו שזה חוסם נועל את הנפש, מקטין את הנפש כך ההרגשה הפשוטה, אבל באמת; מתי זה כך? אם אני בעצם מחפש איך אני אהיה בצער, אני עושה איזה עבודה איך אני אהיה בצער ואבילות, בלי בעצם להיות מחובר וחווה את מה שהיה שם, אז מה אני בעצם מנסה להיות מדוכא להיות עצוב להפעיל על עצמי איזשהו דיני צער ואבילות, זה באמת דבר שסוגר את הנפש אין בזה משהו חי, אז גם אם אני הצלחתי לעצבן את עצמי עד שנהייתי עצוב אני לא מרגיש שום צער בזה, כי זה משהו ערטילאי זה משהו מנותק, זה לא משהו שאני מחובר למשהו, ועצבות משמעותה העדר חיות והרגשה, כי תחושת דיכאון היא הקטנת הנפש וחדלון, אך ריגוש של צער הוא עצמו משהו חי וחוויה רגשית של צער שהיא יש גדול ומשהו חי ומחבר שחש ומרגיש וחווה צער על בית ה' שחרב ועל עם ה' שנפלו בחרב, אבל ברגע שזה עובד בצורה שאני בעצם מחובר למציאות מה שהיתה שם, אני חש וחי את המציאות מה שהיתה שם כמו שדיברנו, זה כבר לא מצב הרגשה של משהו שנועל וסוגר.

אחד שקורא איזשהו ספר שמלא צער, שהספר הזה כולו צער והוא חש את הצער של הספר הוא לא מרגיש שהנפש שלו נחסמת, הוא חש כאן איזשהו חוויה של צער בעקבות זה שהוא קורא את כל התיאורים מה שהיה שם, ויש בזה אפי' משהו חי יש בזה איזשהו משהו חי, זה המציאות, יש לו איזשהו רגש חי של צער בעיקבות מה שהוא חש וחי את המציאות של הצער שאותו סיפור דרמטי מספר שם.

ובעצם ההבדל הזה בין עצבות למרירות זה הבדל בכל העניינים גם בענייני תשובה, היגון בכל עיקרי התשובה שם בחלקים ששייכים לצער וליגון, זה לא צער ויגון שנועל את הנפש וחוסם ומדכא את הנפש אלא זה מגיע ממשהו שחי בנפש, ובתוך המציאות שאני חי אני מרגיש בעצם את גודל רעתי על עוונתי אשר עשיתי עד שאני מתמלא יגון, אך כל זה בלא לאבד את אישיותי וחיותי, ובתוך המצב הזה אני מתחרט ומקבל על עצמי ולשפר את המעשים שלי, כי באמת אין מציאות בכלל בתורה של עצבות באופן של דיכאון שנועל וחוסם אלא רק מרירויות וצער שהם מגיעים ממשהו חי באישיות, שבעצם אומר; מה קורה כאן? ואני צריך להתעלות ולהתרומם אז מתאים להצטער ע"ז, בגלל שאני חי ומרגיש לכן אני מצטער, לא באופן שהנה התגליתי כאדם עלוב ורע וזהו בגלל שאני איזשהו עלוב ומסכן, אלא בגלל שאני חי ומרגיש אז אני מרגיש כאן את עניין הצער, דהיינו שהאישיות נשארת חיה עם ההרגשות הללו ולא נשברת, והיא היא הפועלת אותם ומצטערת.

נמצא שבעצם צער האבילות זה לא היעדר, זה לא איזשוהי היעדר איזשהו אחד משישים ממיתה, אלא צער האבילות זה איזשהו קום עשה, זה מציאות, זה איזשהו עשיה ואיזשהו בעצם תחושה וחוויה של משהו חי מאוד, ושהוא חווה את הצער ואת האבילות של החורבן, זה עד כדי כך שעוד יש בזה שאחד שחש וחווה בעצם צער, מעבר לזה שזה לא איזשהו חידלון והיעדר יש בזה עוד איזשהו מלאות לנפש שהוא חווה כאן משהו, הוא חווה איזשהו משהו שזה בעצם ממלא את הנפש.

ידוע למבינים שהולכים לפעמים ומתעסקים באיזשהו מעשה שמביא לחוויה של צער, כגון מי שנפטרה הסבתא שלו הוא נהנה להעלות הזכרונות ולהצטער ולהתאונן על העדרה, ואינו מרגיש שזה עצבות ודיכאון שדרך אדם לברוח מזה אלא מרגיש בזה ענין וחפץ  בזה, או להזוכרים את "נוער הנרות" לאחר רצח רבין, שהיו מתאספים נוער שמאלני ומדליקים נרות ויושבים על הארץ ומדברים ומספידים אותו ועל הרצח הנורא, ובוכים ומקוננים, וזה היה חוויה בשבילם. ומרגישים בזה איזשהו משהו של התרוממות מתוך המציאות הזאת של הצער, הצער הזה זה איזשהו צער שהוא חוויתי הוא לא איזשהו מסכנות והיעדר, זה צער שהוא מרומם אפי' את הנפש, לא רק שהוא לא מוריד אלא אפי' הוא מרומם את הנפש.

יש גם לפעמים שאפי' ע"י החוויה של הצער אז הוא מתחבר או לאירוע שקרה או לסבל של אילו שסבלו שם, שהוא בהרגשה של נושא בעול עם אותם שסבלו את הצער הזה עד שהוא מרגיש בזה איזשהו עניין של עשיה של איזשהו קשר, עד שזה נותן לו איזשהו תחושת מלאות ואפי' הנאה מהחוויה הזאת של החיבור למציאות שהייתה שם ולאלה שסבלו שם, מי שמכיר את הדברים האלה יודע עד היכן הדברים מגיעים.

והנה עד כה דיברנו איך מגיעים לצער, אמנם בדברים אלו יש עוד טעם והבנה מהי התועלת שבצער, והוא דמי שמצטער, יש לו שייכות לזה, ומי שלא מצטער איבד הקשר והשייכות, אדם שמתאבל מבטא שהוא שייך לזה וחסר לו המצב, ז"א שהוא ברמה ששייך לדרגה זו.

והנה זה סיפור שקרה ועדיין לא נגמר ואנו עדיין בתוך החורבן, ואנו מדברים על הצער וההריגות והייסורים הנוראיים שהיו לעמינו ולסבינו דהיינו שבעצם בקינות יש ב' חלקים: א- תיאור מה היה ביהמ"ק ורוממותו ורוממות העם. ב- הצרות ההריגות וההיסורים שעברו - ובמה שנתבאר בזה, נתבארו הסיבות לצער על ב' הענינים.

בוא ננסה קצת להתבונן מה בעצם היה שם? מאי משמע ביהמ"ק ומאי משמע חורבן ביהמ"ק? בוא ננסה קצת להתבונן; מה זה היה ביהמ"ק? אנחנו כולנו מכירים ובוא ננסה קצת לפשט את זה, וכל הדברים שנדבר כעת בסיעתא דשמיא זה הכל דברים שכתובים במפורש בפסוקים, ובחז"ל ובמשניות ובגמרות ובראשונים ובאחרונים, ננסה קצת לראות מה שכתוב, כל שיר השירים מלא והרבה מפסוקי הנביאים, מתאר את הקשר בין הקב"ה לעם ישראל כקשר של איש ואישתו, כולנו מכירים את זה, בעצם הקב"ה הוא דודי וכנסת ישראל זה רעייתי, זה כל השיר השירים.

איש ואישתו יש להם בית, איפה הם חיים, איש ואישתו ידורו ביניהם באהבה ואחוה ושלום ורעות, יש להם בית חתנות, יש להם בית דירה, איש ואישתו לא יכולים לחיות, להיות איש ואישתו בלי בית, מה זה הבית שבו עם ישראל ביחד עם הקב"ה? זה ביהמ"ק! וביהמ"ק היה קודש הקודשים, זה הפנים זה החדר יחוד ששם הכרובים.

איך שכתוב בגמ' (יומא נד,א) "ראשי הבדים בארון היו נראים ואינם נראים, הא כיצד; דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת ונראין כשני דדי אישה, שנאמר "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין" (שיר השירים א, יג). אמר ר' קטינא בשעה שישראל עולין לרגל מגלין להם את הפרוכת, ומגלין להם את הכרובין שהיו מעורין זה בזה ואומרין להן; ראו חיבתכן לפני המקום כחיבת זכר ונקיבה" זה היה הצורה של קודש הקדשים.

למה קוראים לקב"ה יושב הכרובים, "יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה" (תהלים פ, ב), מה פתאום "יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים" למה לא יושב הארון? הרי איך זה הולך, יש ארץ ישראל, יש ירושלים, יש ביהמ"ק, יש היכל, ויש קודש הקדשים, ומרכז הקוה"ק זה הארון, הארון זה המרכז, אז למה הקב"ה נקרא 'יושב הכרובים'?

הכרובים הרי זה היה מכסה על הארון ועל המכסה היו כרובים, אבל בעצם הארון ברית ה', התורה זה הברית שבין הקב"ה לעם ישראל, הברית שבין הקב"ה לעם ישראל זה ע"י התורה, אבל מי בעלי הברית שאיתם יש את הברית, בעלי הברית זה הקב"ה ועם ישראל, הברית זה התורה, אבל מי הם בעלי הברית, בעלי הברית זה הקב"ה ועם ישראל, התורה מקשרת בין הקב"ה לעם ישראל אבל בעלי הברית עצמם זה הקב"ה ועם ישראל, והכרובים אחד מהם מבטא את הקב"ה ואחד מהם מבטא את עם ישראל, וזה הרי מה שרואים עולי רגלים, ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקיבה, זה הדודי ורעייתי, זה מה שכתוב בגמ'.

ולמה שני הכרובים שווים זה לזה, אולי שיהיה כרוב אחד גדול ורם ונישא וכרוב שני, זה הרי הקב"ה ועם ישראל, והם שניהם כשני ילדים כך הרי כתוב כרביא, זכר ונקיבה אבל כרביא, אז כתוב בפסוק "יוֹנָתִי תַמָּתִי" (שיר השירים ה, ב). וחז"ל דורשים שם ב"מדרש רבה": "אל תקרי "תַמָּתִי" אלא תאומתי, לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני". מרוב אהבה וחיבה שיש בין הקב"ה לעם ישראל, אז הסמל שמסמל את שיא האהבה ואת שיא הקשר שיש בין הקב"ה לעם ישראל זה בצורה של השתוות ממש, "לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני" וזה יושב הכרובים.

אז למה יושב הכרובים למה לא יושב הכרוב, הרי הקב"ה הוא אחד מהכרובים הוא לא שני הכרובים, הרי הכרוב השני זה עם ישראל? רק הרי בעצם היושב הכרובים זה מסמל את הקשר בין עם ישראל לקב"ה כחיבת איש ואישתו, מה יש, חצי - יכול להיות חצי?! חצי - היה איזה אחד הוא חילק חצי סיגריה הוא אמר אני מצידי כבר סגרתי את השידוך היא עוד לא, כן יש שידוך יש חצי, יושב הכרובים, בלי זה זה לא עובד, בלי שתיים זה לא עובד, אז זה יושב הכרובים. דהיינו דהקב"ה בא לשכון רק במקום שיש שני כרובים; הוא ועם ישראל, ובלא זה לא ישכן שם, ולכך נקרא 'יושב הכרובים'.

עכשיו מה קורה שם בביהמ"ק? אז בוא נראה עוד איזה גמ' מה כתוב על ביהמ"ק, יש גמ' (מנחות נג,א) כתוב בגמ': יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים. יבוא ידיד זה שלמה המלך דכתיב: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ" (שמואל ב' יב, כה) בן ידיד זה אברהם דכתיב: "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי" (ירמיהו יא, טו) ויבנה ידיד זה ביהמ"ק דכתיב: "מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ" (תהלים פד, ב), לידיד זה הקב"ה דכתיב: "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי" (ישעיהו ה, א) בחלקו של ידיד זה בנימין שנאמר: "לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו" (דברים לג, יב), ויתכפרו בו ידידים אלו ישראל דכתיב: "נָתַתִּי אֶת יְדִדוּת נַפְשִׁי" (ירמיהו יב, ז).

אז בוא נשאל רגע דבר אחד, יבוא ידיד בן ידיד, מה זה בן ידיד בן אברהם שנקרא ידיד דכתיב "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי", שלמה המלך היה רק בן אברהם הוא לא היה בן יצחק ובן יעקב, הוא היה בן דוד אבל עד כמה שהוא מתיחס לאבות הוא מתיחס רק לאברהם? אבל כתוב כאן בגמ' שביהמ"ק זה כולו ידידות שאין שום צורה ששייכת לביהמ"ק שלא כולה בענין ידידות, ביהמ"ק זה כולו ידידות עד שאפי' הסבא בונה המקדש זה צריך להיות שיהיה לו איזשהו ידידות, ואברהם הוא זה שנקרא ידיד אז מכוח הידידות של אברהם אז הנין שלו שלמה המלך שהוא גם נקרא ידיד הוא זה שבנה את ביהמ"ק.

כמו שבצד הפורענות "קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת" (במדבר טז, א), ולא כתוב "בן יעקב" "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" (בראשית מט, ו), שאין שייכות בין קורח ליעקב אבינו, הוא היה נכד של יעקב אבינו אבל אין שייכות בין קורח ליעקב אבינו, השייכות של שלמה בבניין ביהמ"ק מהזייד'עס שלו זה רק אברהם, כי אברהם הוא נקרא ידיד וביהמ"ק זה כולו ידידות, וזה צריך מכוח איזה אלטע'ר זיידא שגם היה לו ידידות והאלטע'ר זיידא הזה זה אברהם שהוא גם היה ידיד, כוח הידידות של אברהם נתן לשלמה הנכד שלו אחרי הרבה דורות את הכוח לבנות את בניין ביהמ"ק.

ביהמ"ק זה הבית חתנות שבין ישראל לקב"ה, כתוב במשנה בתענית (כו,ב) "וכן הוא אומר: "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא), ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת ליבו זה בנין ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו" כך כתוב במשנה, ביהמ"ק זה הבית דירה של החתונה שהיתה במתן תורה, זה ביהמ"ק, אז ביהמ"ק זה בעצם בית חתנות שכולו ידידות, כל מהותו ומשמעותו של ביהמ"ק זה ידידות.

דוד המלך לא יכל לבנות את ביהמ"ק, דמים שפכת אתה לא יכול לבנות את ביהמ"ק, אפי' ש"באבוד רשעים רינה", זה נכון, אבל זה לא סוג רינה ששייך לבית חתנות, ה"באבוד רשעים רינה" זה לא סוג רינה ששייך לבית חתנות, בית חתנות זה כולו ידידות ואהבה, לא שייך מי ששפך דם אפי' בדם ש"באבוד רשעים רינה" לא שייך לבית חתנות.

עכשיו כך, ביהמ"ק כתוב שם בגמ' שהוא נקרא בית ידידות; "מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ" (תהלים פד, ב), מה כתוב אח"ז בהמשך הפסוקים שם, בפרק בתהילים שכתוב מה ידידות משכנותיך, המשך הפסוקים שם זה "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה" (שם פד, ג), ז"א כתוב כאן בפסוק שהגעגועים והכיסופים לביהמ"ק זה במהלך של ידידות ועונג, "מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ; נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי" (שם פד, ג), זה הכל ענייני רננה וכיסופין וגעגועין ומה ידידות משכנותיך.

עכשיו כך, בביהמ"ק היה גם קרבן של כפרה, בביהמ"ק מקריבים הרי גם חטאות, זה מקום שגם מכפרים בו על עוונות, מה הפשט שביהמ"ק זה מקום שמכפרים בו על עוונות? ביהמ"ק זה המשרד הראשי של הקב"ה אז יש שם גם אגף הכפרה שמקריבים שם קרבנות כפרה, זה הכוונה? לא, ביהמ"ק זה בית ידידות, עכשיו לפעמים קורה שיש בעיות בשלום בית, יש בעיות בין בני הזוג אז צריך לסדר את השלום בית, אז יש קרבנות של כפרה שהם בעצם מיועדים לסדר את השלום בית, זה בעצם לא מצב, המהלך של ביהמ"ק זה לא היה איזשהו מהלך של עול ועבודה, זה היה מהלך של ידידות כדרך איש ואישתו שהם חיים באהבה ואחווה.

והנה כל המלאכות שאישה עושה לבעלה; היא עושה את זה מתורת חיוב? היא עושה את זה מטעם אהבה ותענוגים, היא עושה את זה מרוב אהבה ועונג, מהקשר שיש לה עם בעלה, מכח זה היא עושה את כל מה שהיא עושה, לא מכוח איזה חיוב ועול אלא מכוח אהבה, לכן כתוב "המגרש את אישתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות" (גיטין צ,ב), למה מזבח מוריד דמעות? כי המזבח אחד מהתפקידים שלו זה לעשות שלום בית בין איש לאישתו, בין איש זה הקב"ה ואישתו זה כנסת ישראל, זה העניין של קרבנות של כפרה, אז מגרש אישתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, לא הלך, לא נהיה כאן שלום בית.

עכשיו בעצם ענין קרבנות הרי בעצם יש קרבנות קבועים בכל יום זה תמידים, "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי" (במדבר כח, ב), ויש, מי שקצת מכיר ענייני זבחים, יש אכילת מזבח, ואכילה זה כולל בשר זה כולל לחם וכולל נסכים, זה כולל את כל ענייני הסעודה יש לחם יש בשר ויש שתיה, זה "קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ" יש ארוחה של ימים רגילים, ויש שבת ששבת זה שונה מימים רגילים, ויש יום טוב יש מוספי יום טוב זה עוד מהלך, וכל הקרבנות האלה זה קרבנות שלא קשורים לכפרה זה קרבנות של ריח ניחוח אישה לה', לעשות ריצוי שקיים באהבה של אישתו, באהבה שבין הקב"ה לעם ישראל שמקריבים קרבנות.

כתוב בפסוק "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם" (ויקרא כו, לא). למי נאמר הפסוק הזה? הפסוק הזה נאמר לעם ישראל שהם כבר עברו עבירות, במצב של התוכחה שהם עברו עבירות ומבטלים עשה ולא תעשה, והקב"ה מודיע "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם", איזה איום זה? הם מחפשים כעת את העשין ואת הלאוין? הם עוברים על לאווין ועשין, מה האיום בזה, "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם"? בעל אומר לאישתו; אני יותר לא אוכל את האוכל שלך גמרנו, אין פגיעה יותר גדולה לאישה אם בעלה מחליט לא אוכל את האוכל שלך יותר אין פגיעה יותר גדולה מזה, הקב"ה אומר לא רוצה את הקשר איתכם "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם" זה מזעזע יהודי גם במצב שהוא עובר עבירות, אוי וי הקב"ה לא ירצה את הקרבנות שלנו.

צריך לדעת טיפה להתבונן איזה אהבה יש בין הקב"ה לעם ישראל, הרי במהלך, בצורת הבריאה, הרי כתוב בפסוק "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח). כך הפסוק מגלה לנו, "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", אדם לבדו זה מצב לא טוב, "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", ומאחר שהרי נתבאר בפסוקים שהקשר בין עם ישראל לקב"ה זה קשר בין איש לאישתו, אז מבואר בזה שהקב"ה ברא וקבע הנהגה על עצמו כביכול שלא טוב לו להיות לבד, כך כתוב בחז"ל: "נתאווה הקב"ה שיהיה לו דירה בתחתונים" הקב"ה ברא מהלך והנהגה שלא טוב לו עצמו להיות לבד, והוא צריך קשר הוא צריך קשר עם עם ישראל והוא בחר בעם ישראל שאיתו יהיה לו קשר של מהלך של איש ואישתו, והבית דירה זה ביהמ"ק, ושם יש את הקודש וקוה"ק וכל המהלך של המשל, הצורת החיים הטבעית של כל המהלך שיש בין איש לאישתו זה דוגמא למציאות של הקשר שבין עם ישראל לקב"ה.

בשירת הים בסוף השירה שם, בסוף האז ישיר כתוב כך, "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו, יז). מה הקשר בין המקדש לשירת הים? רק בעצם זה היה מהלך שלם, יציאת מצרים שנגיע לקבלת התורה, קבלת התורה זה בעצם יום חתונתו, בשביל מה עושים חתונה? כדי להגיע אח"ז הביתה וידורו באהבה ואחווה, אז זה הסיום של התהליך שבלי הסיום הזה אין התחלה בכלל, זה ה"מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ", זה המהלך של יציאת מצרים מעמד הר סיני וקבלת התורה עד בנין ביהמ"ק.

יש פסוק במשלי כתוב בפסוק כך, "טוֹב שֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים" (משלי כה, כד). חז"ל דורשים על הפסוק הזה; "עשר גלויות גלתה שכינה, יצאה מכרובים למפתן הבית, ממפתן הבית לגג וכו'" הפסוק כאן מתאר בעל שיש לו אשת מדנים והוא הולך לפינת הגג, רע לו בבית והוא עוזב את הבית ומתיישב בפינת הגג, הולך לאיזה גינה ומתיישב שם קצת לנוח שם מהצער שלו, קצת לנשום, "טוֹב שֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים".

למה הוא עושה את זה, למה הוא לא מגרש את אישתו מהבית, הוא הרי בעל הבית? אבל הוא עדיין קשור אליה, הוא עוד מאמין אולי עוד יהיה אפשר לחדש את המצב הטוב של הקשר, לא כזה פשוט לקרוע קשר של איש ואישתו, זה לא כזה פשוט, אבל כ"כ רע לו בבית אז הוא עוזב את הבית, והוא הולך לפינת גג, "טוֹב שֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים".

ועוד דבר והוא אומר לעצמו ומה יהיה אם אגרשנה ואשאר לבדי יהיה לי יותר טוב?! הרי לא יהיה לי טוב הרי "לא טוב היות האדם לבדו", אז הוא עדיין לא החליט לגרש אותה.

זה היה המציאות והמהלך של ההידרדרות של השלום בית, שבין הקב"ה לעם ישראל היה שלב שהשכינה עזבה את הכרובים והלכה למפתן הבית ומשם לגג, ככל שהיו מכעיסין לפניו, כמו שכתוב "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ" (ישעיהו כח, כ). זה גם כתוב בגמ' (סנהדרין קג,ב): "אמון הכניסו [-להפסל] לבית קדשי הקדשים שנאמר "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס" (ישעיהו כח, כ). מאי כי קצר המצע מהשתרע? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן [כי] קצר המצע זה מלהשתרר עליו שני רֵעִים כאחד. מאי והמסכה צרה וגו'? אמר רבי שמואל בר נחמני, רבי יונתן כי הוה מטי להאי קרא הוה קא בכי מי שכתב בו "כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם" (תהלים לג, ז) תֵּעָשֶׂה לו מסכה צרה", ע"כ הגמ' שם. וברש"י: "מלשהתרר עליו שני רֵעִים - שכינה ודמות הפרצוף. מצע - בית המקדש. תֵּעָשֶׂה לו מסכה צרה - כאשה שנעשית צרה לחברתה", עכ"ל. 'הכניסו צלם בהיכל' כביכול לכבוש את המלכה עימי בבית, בבית עצמו, בבית חתנות עצמו הביאו צלם, "קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ" כתוב שם בכי, שהקב"ה אומר כביכול צר לי שמכניסים לבית שלי, שמכניסים בעל נואף לבית שלי כך הגמ' שם מתארת את זה.

זה היה המהלך של ההידרדרות בקשר עד שלא היה ברירה אלא בעצם להיתגרש, עכשיו המציאות של להיתגרש אז לא נשאר בית, ז"א הקב"ה לא השאיר את הבית כי אין לו מישהו אחר אז הוא החריב את הבית, אם היה נשאר הבית זה היה מצב גרוע מאוד שאולי הקב"ה ילך למישהו אחר, אבל לא, כשנחרב הבית כשקרה מצב של גט "ספר כריתות אמכם" אז נחרב הבית, אין לי בית אחר עד שיהיה מצב שיחודש הקשר.

כתוב ברמב"ן (שמות כ"ה) הרמב"ן כותב: "וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן עליו בהר סיני שוכן עליו בנסתר" כך הוא לשון הרמב"ן. מה הכוונה; יש איזה מכון לשימור והנצחת מעמד הר סיני, שם זה היה בפרהסיה וכעת זה בניסתר, מה אי אפשר כעת לעשות את זה בגילוי? אבל זה פשוט מאוד, כתוב במשנה שיום חתונתו זה מתן תורה ויום שמחת ליבו זה ביהמ"ק, המשכן זה היה הביהמ"ק שבמדבר, חתונה עושים בפרהסיה, אח"ז כשהחתן וכלה באים הביתה כשהם חיים בבית שלהם זה בניסתר, הם נמצאים בבתי גוואי, האהבה והאחווה שבין איש לאישתו זה בבית זה לא בחוץ, זה היה המציאות של הקשר שבין עם ישראל לקב"ה.

מישהו סיפר לי: בחור אחד עלה פעם לחדר ששם היה יושב איזשהו גאון אדיר שבישיבה, עשרות שנים היה בישיבה כולנו זוכרים אותו, היום הוא חולה גדול שברי לוחות, והוא שואל אותו; אנחנו שלומדים תורה ומקיימים מצוות, בני עליה ששלמים בתורתם תפילתם ויראתם, מה יש לנו כ"כ לבכות על חורבן בית המקדש? אז הוא קם מהכיסא והזיז את הוילון, ואומר; "עוד מעט יהיה שקיעה ועוד לא הקרבנו תמיד" והתחיל לבכות! כך היה מעשה.

אנחנו לא קולטים מה חסרנו בחורבן ביהמ"ק, הרי כשהיה מצב שכשהיה ביהמ"ק היה מציאות שהצורת הקשר שהיה בין יהודי לקב"ה, שההבדל בין מצבינו היום למצב של אז זה כמו הבדל בין זוג שחיים בחיים מאושרים למצב של "הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א, א) מקרא מלא, אז מה חסר לאלמנה, אם יש לה בית ויש לה הכל ויש לה מקום לגור אז מה חסר לה? אבל לא הקרבנו תמיד "קרבני לחמי לאישי", אישה מרגישה לא טוב אישה מרגישה שהיא לא יכולה, יש לה שם מישהו שהולך למכולת מישהו שמנקה, בסדר, אבל אם היא לא יכולה אפי' להגיש אוכל לבעלה זה הדבר שהכי שובר אותה, היא לא יכולה אפי' להגיש לו אוכל אז היא נשברת לגמרי, לא הקרבנו תמיד, עוד מעט השקיעה ולא הקרבנו תמיד, זה בעצם איזשהו התבוננות בענין של חורבן ביהמ"ק, ה' יעזור שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה.

כתוב "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, יא). וכבר העיר הרמב"ן שם: "ולא ידעתי מה הטעם בזה, שיאמר הקב"ה כי בשמרינו כל המצוות ועשותינו רצונו לא ימאס אותנו  בגעול נפשו" - והיינו דהרי עתה בברכות עסקינן כשעושים רצונו של מקום, ומהו הקשר בין ונתתי משכני בתוככם - ולא תגעל נפשי אתכם? ויעו"ש ברמב"ן שכתב: "אבל הענין סוד מסתרי התורה וכו'".

ובפשוטו אפשר, דהנה אנו מוצאים בכל מיני קשרים שבין אדם לחבירו או בין איש לאשתו, דהרבה פעמים כשהקשר והידידות בסטנדרט הנה ב' הצדדים מרגישים ט"מ, אך כשאחד מתקרב להאחר בקירוב גדול מחמת שנתעורר אהבתו ביותר, ובכגון בין חבירו כשיחבק ויגפף לחבירו, הנה זה יגרום דחייה וגועל נפש ממש, דכל קירבה אשר אינני אוחז בה יוצרת ההיפך הגמור. ומעתה הנה קודם שנתן השי"ת משכנו בתוכינו לא היה הקשר כ"כ חזק, אך כשאתן משכני בתוככם ונתקרב ונתחזק הקשר כבין איש לאשתו, "וכשעושים רצונו של מקום כרובים מעורין זב"ז... כחיבת זו"נ כן חבתכם לפני המקום" (יומא נד,א), ובזה אומר הכתוב דאף הקירוב הגדול יהי' בו רק קירוב, ולא תגעל נפשי אתכם.

וזאת בכגון דיש כבר קשר קרוב המחייב קירבה גדולה, דכבר כרתו ברית אהבה וידידות אך מאיזשהו סיבה יש איזה הרגשת ריחוק המקשה על הקירוב הגדול, ויכול ליצור דחייה במתקרב עצמו שהוא כמוכרח לקרב למרות שאינו אוחז בכך לגמרי ויש בזה קושי [וזהו סוג קושי אחר מהאמור לעיל]. ולזה אומר דאף במצב אשר כזה אתן משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, דאתקרב אליכם לגמרי בלא שיור ולא יגרום זה לתגעל נפשי אתכם. [עוד זאת מצאנו דבין ב' אוהבים כאיש ואשתו, כשהמצב אינו כהוגן אינם נשארים פרווה אלא מתעורר רגש שנאה, ולמה יהי' כן, הרי במצב דעתה עם אחרים כה"ג אין שנאה? רק די"ל דכיון דבעצם ראוי שתהי' אהבה וקירבה ביניהם ויש דבר המקשה על האהבה לכך זה גורם שנאה, בעצם זה שיש לו קשר המתאים לקירבה ואהבה כבר גורם לו לחוש במדת מה את האהבה, וזה הרי לא מתאים עתה שיש סיבת ריחוק, לכך זה גורם שנאה כקירוב שאינו במקומו המכריחיני להתקרב הגורם לי דחייה וריחוק]

ובב"ב (צט,א): "ולמ"ד פְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו (שמות כה, כ), הא כתיב וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת (דברי הימים ב' ג, יג), לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום". ויל"ע למה שפניהם יסובבו לבית, וכי אין יכול לדבר עם אדם גס ופשוט כשפניו אליו? רק די"ל דכשצריך ויש קשר דקירבה ונתקלקל בקשר, הנה זה גורם דחייה וריחוק וסיבוב הפנים לאחור. ומעתה י"ל עוד דהך 'ולא תגעל נפשי אתכם' היינו דלא יסובבו פניהם לבית כבאין עושין רצונו של מקום, דאינו כ"כ קיצוני דמצב דחורבן ביהמ"ק, אלא ונתתי משכני וכו' - היינו פניהם איש אל אחיו, ולא תגעל נפשי אתכם - היינו דלא יהיו פניהם לבית.